אדם חד-ממדי
One Dimensional Man
"לנגד עינינו, העולם נעשה אחיד; אמצעי התקשורת מתקדמים; פְּנִים הדירות מתעשר במכשירים חדשים. יחסים אנושיים נעשים בהדרגה בלתי אפשריים, מה שמצמצם מאוד את כמות האנקדוטות שמרכיבות חיים".
מישל וולבק, הרחבת תחום המאבק, עמ' 18."אי-חופש נוח, ללא-חיכוך, הגיוני ודמוקרטי שורר בציוויליזציה התעשייתית המפותחת", כותב הפילוסוף הרברט מרקוזה (Marcuse) ובכך מגדיר את נקודת המוצא של האדם החד-ממדי (מרקוזה, [1964] 1971: 19). אדם זה הוא תוצר מובהק של עידן הקפיטליזם הצרכני וחלק בלתי נפרד מן הרציונליות הטכנולוגית שלו. זו מבשרת את כינונה של טוטליטריות חדשה: יעילה, דכאנית, "חיובית". רציונליות זו מנכסת לעצמה את התיאוריות של מתנגדיה, יוצרת האחדה מרחיקת לכת של מערכות ומונעת מחשבה ביקורתית ואופוזיציונית. כל אלה סותמים את הגולל על אפשרות של שינוי. אף כי המונח מעוגן בתרבות השמאל החדש בארצות הברית של שנות השישים, הוא עשוי להיות רלוונטי גם בימינו – בסימון תהליכים של שכפול, שעתוק, האחדה, אנונימיות ופיקוח בעידן הגלובליזציה.
המונח "אדם חד-ממדי" הוא חלק מן התיאוריה הביקורתית שהציגו אנשי אסכולת פרנקפורט. הוא נותן בידי התיאורטיקן בסיס רעיוני לביקורת החברה התעשייתית-צרכנית של ההווה, והוא משתלב גם בתרבות הנגד שצמחה בשנות השישים בארצות הברית, תרבות שעיקרה ביקורת הקפיטליזם הדכאני שעליו מבוססת חברת השפע. מדובר בניסיון לבקר את העריצות הטכנולוגית ולהצביע על דרכים של התנגדות לתהליכים גורפים של האחדה ופיקוח שחברת השפע כופה על מערכות הייצור והצריכה. החברה התעשייתית המפותחת היא טוטליטרית מתוקף הצורה שבה היא ארגנה את בסיסה הטכנולוגי. הטוטליטריות אינה רק מושג מן השדה הפוליטי; משמעותה העיקרית היא הפעלת מניפולציה מרחיקת לכת על הצרכים האנושיים, כפי שאלה באים לידי ביטוי בספֵרות השונות של הקיום כגון עבודה, פנאי, תרבות, תקשורת המונים וכדומה: "חיסולה של המציאות הדו-ממדית נעשה לא באמצעות התכחשות לערכים התרבותיים ופסילתם אלא באמצעות שילובם והכללתם הסיטונית בשיטה הקיימת באמצעות שכפולם והצגתם לראווה בקנה מידה ענק" (שם: 63).
לדעת מרקוזה, הכוחות ההיסטוריים הפועלים בחברה התעשייתית הקפיטליסטית מאז מלחמת העולם השנייה שונים בתכלית מן הכוחות שפעלו בשלב הקודם של החברה התעשייתית, באמצע המאה ה-19. בעבר אִפשר המבנה החברתי מאבקים אופוזיציוניים ופתח את הדלת בפני תקווה לשינוי. ואולם הקפיטליזם התעשייתי החדש יוצר מציאות שאין בה לכאורה כוחות סותרים. במציאות זו, שהכול כביכול מאושרים בה, לא תיתכן צורת התנגדות, משום שנוצרה הסכמה חברתית-פוליטית רחבה הקוטעת אפשרויות אלה באִבן.
בניגוד למודל המרקסיסטי הקלאסי (המאה ה-19), האדם העכשווי אינו חש בכוחות הדיכוי, כשם שאינו חש כלל בניכור. מצב זה מתקיים משום שהפרטים מוּנעים לחשוב כי הצרכים האישיים, הרגשיים והפוליטיים שלהם כבר מולאו: כעת לא נותר להם אלא להיות מאושרים (ע"ע אי–נחת בתרבות). ואולם, אומר מרקוזה, ניתוח ביקורתי של המצב מראה כיצד עוצבה תודעה כוזבת זו. בני אדם יטעו בחשיבתם אם ידמיינו את קיומם באמצעות עולם האובייקטים הטכנולוגיים שמעמידה לרשותם חברת השפע. עם הזמן, הם פיתחו הזדהות עמוקה עם עולם המוצרים שבבעלותם והפכו ל"צופי טלוויזיה", ל"גולשי אינטרנט", ל"בעלי בית בכפר" וכדומה. במילים אחרות, האופי האינסטרומנטלי והדכאני של הקפיטליזם מתבטא בכך שהוא שולט בבני אדם תוך ניצול ציני של אמצעי הנוחיות שהוא מפיץ סביבו. את הנוחיות הזו מבקש מרקוזה לבקר, במגמה לחשוף את הממד האי-רציונלי העמוק המונח בבסיסו של הקפטיליזם – ממד שמוסווה באמצעות היעילות הטכנולוגית ותחושת הקונפורמיזם של ההמונים שסיסמתם האחת היא: כך עושים כולם.
דיון ביקורתי בעמדותיו של מרקוזה חייב להתעכב על ההקשר ההיסטורי של רעיונותיו. האופנתיות של דעותיו נבעה מן האופי הפוליטי של הפילוסופיה שלו, שהשתלבה היטב בתרבות הנגד ובמחאה האנטי-קפיטליסטית והאנטי-אורבניסטית של העידן. מחאה זו כוונה נגד התאגידים הגדולים ואמצעי התקשורת המעודדים חשיבה אחידה – על-אף התדמית של דיון חופשי שהם מקנים לשיח. התרופה שמציע מרקוזה היא ניתוח ביקורתי שישחרר את האדם מ"הכשל של האושר". האוטופיה המוצעת ניתנת לתיאור במונחים שליליים כחופש מן הפיקוח והבקרה של מערכות כלכליות, ובמונחים חיוביים – כהחייאת החשיבה האינדיווידואלית שנבלעת כיום בתוך מערכות תקשורת כוללות.
מרקוזה מציע אקטיביזם מרקסיסטי המותאם למבנה החדש של הקפיטליזם בן ימינו. השאלה הנשאלת היא אם עמדותיו הנן רלוונטיות ופוריות בהקשר לדיון החברתי-תרבותי בעידן הקפיטליזם המאוחר. הקפיטליזם המאוחר עוסק בתהליכי ייצור והפצה חדשים שהידע והדימוי עומדים במרכזם (ג'יימסון, [1984] 2002 ; דבור, [1967] 2001). תהליכים אלה עוברים שעתוק והאחדה, קישוריות ופיקוח רב-לאומי, כפועל יוצא מתהליכי הגלובליזציה שעוברים השווקים הפיננסייים והתרבותיים בעולם. מחד גיסא, נראה כי תהליכים עכשוויים אלה מגשימים את "האדם החד-ממדי" – צרכן אוניברסלי של צרכים וסיפוקים; מאידך גיסא, דומה כי האופטימיות של מרקוזה, המתבטאת באוטופיה של השחרור ("מסה על השחרור", בתוך: האדם החד-ממדי), רחוקה מן המציאות הפוסטמודרנית של ההווה. מציאות זו נשלטת על-ידי הרצון להתענגות ועל-ידי השתוקקות לדימויים ולסחורות. היא מכחישה כל אפשרות לשחרור ומייצרת עולם מונוכרומטי של מערכות סימנים המנותקים מן המציאות שהם אמורים לסמן. עולם הסימולקרה נוסח ז'ן בודריאר (Baudrillard), עולם הראווה של גי דבור (Debord), חזקים מאי פעם ומשקיפים על אפשרויות של שינוי בחשד גלוי. חלק מרעיונותיו של מרקוזה, ובייחוד הנימות הסוציאל-רומנטיות בהגותו, מופיעים בימינו בהקשרים חדשים. אחד מהם הוא "הרוחניות החדשה" נוסח העידן החדש: גם שם מופיעים מוטיבים של אנטי-אורבניות, אנטי-רציונליות ואנטי-טכנולוגיה. השפעה אחרת שלו ניכרת בתנועות האנטי-גלובליזציה לסוגיהן, המבליטות פוליטיקה של מחאה נוסח שנות השישים.
מכאן לאן?
מקורות
ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג.
דבור, ג' [1967] 2001: חברת הראווה, תרגום: ד' רז, תל אביב: בבל.
וולבק, מ' [1994] 2001: הרחבת תחום המאבק, תרגום: ע' רוטברד, תל אביב: בבל.
מרקוזה, ה' [1964] 1971: האדם החד-ממדי, תרגום: ד' טסלר, תל אביב: ספרית פועלים.
תאור / מקור התמונה:
occupy wall street poster
occupyevolution-occupyposters-via-flickr (1)