מפנה לשוני

הגישות הפילוסופיות המזוהות עם טענת המפנה הלשוני גורסות כי כל חקירה על טבע המציאות עוברת דרך הפריזמה של הלשון: לא ניתן לדבר על עולם הדברים מבלי להתעכב תחילה על עולם הסימנים של השפה. לשפה חיים משלה. היא עורכת הסכמים גלויים וסמויים עם משתמשיה; מסורות ומוסכמות משפיעות על הפרשנות של הדברים הנאמרים. המסורת הפילוסופית המערבית נטתה לדבר על בעיות לשוניות כאילו היו בעיות פילוסופיות מטאפיזיות ונצחיות. ואולם עלינו להכיר בעובדה – כך הטענה – כי בינינו לבין הניסיון עומד "כלוב הברזל" של השפה, על סמטאותיה, פרווריה, ודייריה. לחומרים לשוניים אלה, היוצרים פרשנות מסוימת של העולם, קורא ויטגנשטיין בשם משחקי לשון (ויטגנשטיין, [1953] 1994).

כבר ביצירה מוקדמת שלו, מאמר לוגי-פילוסופי ([1921] 1994), מנסח ויטגנשטיין עיקרון בסיסי זה באומרו: "גבולות לשוני הם גבולות עולמי". הד לדברים אלה נמצא במטבע הלשון המפורסם של דרידה: "אין דבר שהוא מחוץ לטקסט" (Derrida, [1967] 1976). פירושו של דבר כי העולם קיים, מראש ובדיעבד, קודם כול כטקסט, כלומר כמבנה לשוני. העולם והשפה המתארת אותו אינם ניתנים להפרדה. המונח זכה לפופולריות בעקבות אוסף המסות הפילוסופיות שערך ריצ'רד רורטי בשנות השישים תחת הכותרת המפנה הלשוני (Rorty, 1967) (ע"ע משמעות ; פרגמטיקה ; שיח).

source: https://tr.freetik.com/gulen-yuz-komik-kayalar/