האוס
House
מוזיקת ריקודים אלקטרונית שנולדה בשיקגו באמצע שנות השמונים של המאה ה-20. זרם מוזיקלי מרכזי בסצנת המועדונים, המאופיין בפשטות החוזרת על עצמה ובשילוב של קולות וצלילים המועתקים ממקורות שונים, מעובדים במחשב (סִמְפוּל) ומשולבים בקטע המוזיקלי (שירי נשמה [סול] ודיסקו בעיקר), תוך יצירת עולם צלילים חדש לחלוטין. בסוף שנות השמונים התפצל ההאוס לתת-סוגות כגון אסיד האוס, דיפ האוס ופרוגרסיב האוס.
סגנון ההאוס החל להתפתח במועדון ה-Warehouse בשיקגו באמצע שנות השמונים. מפיקי ההאוס המוקדמים, ובהם מרשל ג'פרסון (Jefferson) וסטיב הארלי (Harley), נטלו את עקרונות ה"ארבע על ארבע" של הדיסקו וליטשו אותם לצורה פשוטה של בלוז ב-12 תיבות: תופים אלקטרוניים ב-120 הקשות לדקה, סינתיסייזרים ובס.
סצנת ההאוס היא סצנת המועדונים דחוסי האדם. באווירה חשוכה, רוויה בצבעים, אנשים שקועים בעצמם; רקדניות ורקדני גוגו מעורטלים רוקדים בתוך כלובי מתכת התלויים מן התקרה. המוזיקה האלקטרונית המהירה תוקפת מכל כיוון אפשרי. האקסטזי שולט (ע"ע סמים). התיאורטיקן פרדריק ג'יימסון ([1984] 2002) תיאר את התחושה הפוסטמודרנית כהלם שמקורו בשפע שמעבר לנקודת הרוויה. זוהי בדיוק נקודת העודפות והיתרות שאליה חותר ההאוס. התודעה אינה יכולה למצוא סדר ומשמעות בתוך אלפי הדימויים, הצבעים והסמלים המתרוצצים לנגד עינינו (גורביץ', 1997).
את ההאוס אפשר לתאר כמציאות של הדמיה (ע"ע סימולקרה), היוצרת תחליף לדבר האמיתי – תחליף הנתפס כיצירה לכל דבר. היצירה בנויה מבריקולאז' אינסופי של שכפול וסמפול צלילים, עד שהקשר למקור המוזיקלי אובד ואנו נותרים במציאות שבורה ובדויה לחלוטין (Chadabe, 1997). שטף מוזיקלי תזזיתי ונטול מקור מבטל את היכולת לחפש משמעות בשירים ולהבינם, ומותיר את המתנסה ברמת פני השטח של הגוף הרוקד המתמכר לחוויה, ללא רצון או צורך לחשוב. בניגוד לטראנס, המזוהה עם תחושה מאגדת ושבטית, מוזיקת ההאוס נקשרת לתרבות ה"שואו" והאגו. זוהי חוויה המדגישה ניתוק: ניתוק מן השגרה האורבנית, ניתוק מהאנשים הנמצאים סביב וניתוק מחיפוש אחר משמעות האמורה להסתתר מאחורי הדברים. כל שנותר הוא להתפרק ולרקוד בתוך עולם הזוי המתעורר לחיים.
מכאן לאן?
מקורות
גורביץ', ד' 1997: פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר.
ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג.
שור, נ' 2008: לרקוד עם דמעות בעיניים: ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל, תל אביב: רסלינג, עמ' 288-286.
Chadabe, J. 1997: Electric Sound, New York: Prentice Hall.
תאור / מקור התמונה:
Source: unknown