פרנסיס פוקוימה פרסם את ספרו קץ ההיסטוריה והאדם האחרון ב-1992 – עיתוי מושלם להדגמת טיעונו. אגב מִחזור מסוים של הפילוסופיה של פרידריך הגל (Hegel) ושל אלכסנדר קוז'ב (Kojeve), בהתאמה לזמנו, טען פוקוימה שעם נפילת חומת ברלין השיג ההיגיון ההיסטורי את מטרתו. בהשראת הגל, שגרס כי בהיסטוריה פועלים רעיונות דטרמיניסטיים השואפים למיצוי עצמי, טען פוקוימה כי תהליך זה אכן הגיע לידי הבשלה וסיום: הקונפליקט רב השנים בין הקפיטליזם למרקסיזם הסתיים בניצחונו המלא של הראשון, ניצחון הניכר בנטייתן של אומות לאמץ לעצמן את הדגם הליברלי הבורגני ולהעדיפו על פני צורות ממשל אחרות. כעת אנו מגיעים לשלב האוטופי, שבו ההיסטוריה איננה עוד שדה של קונפליקטים בין אידאות מתחרות. גם דמות האדם המוכרת לנו, שהיא תוצר של קונפליקטים אלה, מגיעה לקִצה (פוקוימה, [1992] 1993).

הפרסום עורר הדים שהעצימו את העיסוק בסוגיית ניצחון הקפיטליזם, ומטבע הלשון "קץ ההיסטוריה" הפך שגור בפי כול. פוקוימה לא התייחס לקונפליקט ההיסטורי הממשי אלא להגיונם של הרעיונות שמילאו תפקיד מכריע בהיסטוריה של העולם המודרני, ועם זאת זכה חיבורו לביקורות נוקבות שהדגישו את היסוד השמרני, הדטרמיניסטי והרדוקציוניסטי בטיעוניו. הביקורות התרכזו בנקודות הבאות:

• טיעונו של פוקוימה מבוסס על חשיבה בינארית, שלפיה העולם האידאולוגי והפוליטי נחלק בין ליברליזם קפיטליסטי למרקסיזם. חשיבה זו אינה מותירה מקום לאפשרויות פוליטיות אחרות.
• רעיון קץ ההיסטוריה נגוע במגמה אתנוצנטרית, המזהה את תולדות העולם עם תולדות המערב ומתעלמת מנקודות מבטם של המזרח ושל העולם השלישי, משם משתקפת היסטוריה שונה לחלוטין, שממנה נגזרות מסקנות פוליטיות מנוגדות.
• פוקוימה מתעלם מהניגודים הפנימיים הטמונים בקפיטליזם, שעודם רחוקים ממיצוי עצמי. דוגמה בולטת לכך היא הגלובליזציה, הפותחת מחדש את הקונפליקט בין העולם הראשון הקפיטליסטי, הליברלי והבורגני לבין העולם השלישי.
• הטרור בינלאומי של אוסמה בן לאדן, ששיאו בהרס אפוקליפטי של מגדלי התאומים בניו יורק בספטמבר 2001, היווה תזכורת קשה לעובדה כי הקונפליקט חי ורוחש: מול הציוויליזציה שהוכרז עליה כמנצחת מתייצבת תרבות מוסלמית פונדמנטליסטית גלובלית, שאין לה כל כוונה להודות בתבוסתה מול עוצמת המערב.
• התיאוריה של פוקוימה קיבלה ממד אירוני נוסף בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנים 2009-2008. עוצמתה הכל-יכולה של ההשקפה הליברלית-קפיטליסטית עורערה משום שהתברר כי בהעדר כוחות רגולטיביים, הצמיחה עלולה להביא לתוצאות שליליות שעיקרן התרחבות צינית של השוק ללא בסיס כלכלי ריאלי, העדר תעסוקה, פשיטות רגל של מוסדות פיננסיים מרכזיים ועוד.  כעת הובהר כי הפילוסופיה הליברלית אינה בלתי מנוצחת. מאחורי גבה צצות שוב הצעות "סוציאליסטיות" ישנות המבקשות לאזן בין החופש הליברלי לבין הגנה על טובת הציבור.

אם כן, לא ההיסטוריה הדיאלקטית של המאבק הבין-גושי היא שהגיעה לקִצה, אלא האשליה שהקרב בין הציוויליזציות הסתיים בהכרעה בין שני שחקנים גלובליים. השאננות והיהירות המערביות הן שהגיעו לקצן.

November 9, 1989 Berlin wall. Unknown Photogrpher