כאוס

ההתייחסות התרבותית למושג מתגלה דרך העיון באטימולוגיה שלו. המונח "כאוס" נגזר מן הפועל היווני Kha, שפירושו לפעור, ליצור פרצה. מכאן הזיקה למילים כגון תהום וריק. מנקודת המבט של המערב עשוי המונח לקבל קונוטציות שליליות, משום שהוא מבטא חריגה מסדר ומציג ידיעה מורכבת ובלתי צפויה, השרויה על סף איבוד שליטה.

מדע הכאוס מצייר תמונה כללית של חוסר ליניאריות בטבע. השקפה זו רואה במודל הניוטוני הליניארי מודל חלש, שאינו נותן מענה לרבות מן התופעות שסביבנו ואינו מצליח להבהיר את שאלת המקריות, המאתגרת את החשיבה המדעית המסורתית. על-פי ניוטון, העולם פועל באופן דטרמיניסטי: אם ידוע מצבו של אובייקט בזמן תחילי כלשהו, עלינו להיות מסוגלים למצוא את מצבו בכל זמן אחר (רואל, 2000). על-פי פייר סימון דה לפלס (Laplace, 1814, בתוך רואל, 2000: 27), "אילו ידעה ישות תבונית אחת את כל הכוחות הפועלים בטבע ברגע נתון ואת מצבם של הרכיבים שמהם הטבע מורכב, אילו היתה אדירה דיה ומסוגלת לנתח את כל הנתונים הללו, או אז היתה מקיפה בנוסחה אחת ויחידה את תנועותיהם של הגופים הגדולים ביותר ביקום ואת הזעירים שבאטומים: לא היה דבר בלתי ודאי לגביה, והעתיד, כמו העבר, היה כמו פרוס לנגד עיניה". תיאוריית הכאוס מאתגרת את המשפטים הללו של לפלס, המגדירים את המושג דטרמיניזם.

על-פי תיאוריית הכאוס, מערכות כאוטיות הן מערכות לא ליניאריות, המבליטות זרימה בלתי ניתנת לחיזוי (Unpredictability) של צורות מורכבות. האייקון של הפיזיקה הניוטונית הליניארית הוא השעון. האייקון של פיזיקת הכאוס, לעומת זאת, הוא המפל, שזרימתו אינה ניתנת לניבוי והוא מעין ריבוי מתמשך. מטאפורה אופיינית אחרת היא הענן או המערבולת. מערכות כאוטיות הן עשירות במידע אך עניות במבנה ובסדר. הן חותרות ליצירת חוקיות פרדוקסלית שאפשר להכתירה בתואר כאוטיקה (Chaotics) ולנסח את חוקיה, כלומר ליצור תיאור אפשרי של התנודות המתחלפות והמקריות לכאורה. מערכות כאוטיות מציגות שוני בחיזוי תוצאות, כתוצאה ישירה של שינוי בגודל המערכות. קנה המידה הופך למשתנה הכרחי של התוצאה. מערכות כאוטיות מתפרקות למערכות משנה בקני מידה שונים, ואלה מקיימות ביניהן תלות מורכבת והשפעות גומלין.

דוגמה לרעיון של תיאוריית הכאוס היא "אפקט הפרפר" – התהייה אם מָשָק כנפיו העדין של פרפר במעמקי יער האמזונס עשוי לחולל סופת טורנדו בטקסס. תהייה זו מייצגת את העניין שמגלים חסידי הכאוס באפשרות ששינוי התחלתי זעיר עשוי לחולל שינוי קיצוני. בלשון מדעית יותר, ההנחה היא ששינוי זעיר במצב המערכת בזמן אפס – שינוי הנסתר בדרך כלל מעינינו – גורם בשלב מאוחר יותר לשינוי ההולך וגדל עם הזמן, באמצעות פעולות החוזרות על עצמן. התוצאה היא שינוי ניכר, שאותו אנו נוהגים להסביר בטענה של יד המקרה. אולם כדי שהדבר יקרה דרוש מצב מיוחד המכונה "רגישות לתנאי ההתחלה". רגישות זו נוצרת כאשר קיימות תלות והשפעה הדדית בין שלושה אופני תנודה של המערכת לפחות. "ככל שמספר המתנדים גדול יותר, וככל שהצימוד ביניהם חזק יותר, הסיכויים שנבחין בכאוס גדולים יותר" (רואל, 2000: 65).

מצב של כאוס פועל במערכות מורכבות, שבין תת-המערכות שלהן מתפתחים יחסי תלות וגומלין. מערכות כאוטיות תלויות אפוא בזמן. צורת ההתפתחות הפשוטה ביותר בזמן היא המצב העמיד (הדטרמיניזם הקלאסי מניח מצב זה). אחר-כך בא מצב של חזרה אינסופית של תבניות. זוהי צורת התפתחות בזמן הקרויה תמונות מחזוריות. בשלב הבא נוצרת במערכת השפעה הדדית בין שני אופני תנודה, ובשלב התפתחותי מאוחר יותר – בין שלושה אופני תנודה. מציאות זו יוצרת תחושה של מערבולת: תנועה בלתי סדירה ומסוכסכת המכוּנָה טורבלנטיות. שינוי במבנה הטורבלנטיות בקנה מידה קטן עשוי לחולל בבוא העת שינוי בקנה מידה גדול. תיאור זה הוא ניסוח נוסף למצב של כאוס.

תיאוריית הכאוס נתקלת לא אחת בהתנגדות. המקטרגים גורסים כי שיטות המדע החדש אינן עקביות ומבוססות על דגמים לא מהימנים. המצדדים טוענים שזוהי דרך חדשה ומרעננת לבחינת בעיות. לדידם, אפשר להתייחס אל הכאוס כאל שלב שלישי במהפכה הפיזיקלית, לאחר תורת היחסות ומכניקת הקוונטים. באופן פרדוקסלי, נראה כי הן המתנגדים והן החסידים מונעים על-ידי הרצון האנושי למצוא סדר בכול: גם התורה המתמטית הקרויה כאוס מבקשת למעשה לרסן את הכאוס עצמו, להופכו לתופעה שאפשר לקרוא לה בשם, למצוא בה סדר, או לפחות ליצור שיטה המתארת את המצב הטורבלנטי ולהעניק לכל זה משמעות (Hayles, 1991).

ג'יימס גליק טוען כי "הכאוס פורץ את הגבולות המפרידים בין התחומים השונים של המחקר המדעי. כיוון שזהו מדע העוסק בטיבן הכוללני של מערכות, הוא יוצר מכנה משותף בין הוגים מתחומים רחוקים ביותר אלה מאלה" (גליק, 1991: 11). ואכן, את ביטוייו של הכאוס אפשר למצוא בתחומים הרחוקים לכאורה מן התחום המדעי. באמנות, למשל, הגישה הכאוטית באה לידי ביטוי בהצגת אופני המבע הקונבנציונליים כקורסים וכשרויים במצב של אי-סדר, מצב המקביל לקריסת ערכים בעולם ה"אמיתי" (Paulson, 1988). מעצם הגדרתם, ביטויי הכאוס בספרות מסתכנים באיבוד קשר עם הקורא, שכן המציאות המפורקת שהם מציגים מפוררת לבסוף את חוויית הקריאה עצמה. גילוי הכאוס הראשון בספרות האירופאית הופיע בסצנת ווטרלו במנזר פרמה לסטנדל (1975; אונגר, 1991). סצנת קרב כאוטית אחרת בספרות מופיעה במלחמה ושלום ללב טולסטוי (1976). בקולנוע אפשר לזהות סימנים למציאות כאוטית בסרטים כגון מטריקס (האחים [האחיות] ואשובסקי, 1999) ופארק היורה (ספילברג, 1993).

תיאוריית הכאוס מציגה עמדה ספקנית כלפי המיתוס המדעי הקלאסי, המבוסס על שקיפותה של השפה המדעית. היא מציעה להביא בחשבון שכלי הייצוג הלשוניים של המציאות המדעית, הפילוסופית או הספרותית משפיעים השפעה של ממש על התוצאה החזויה. תיאוריה זו מתייחסת אפוא לממד הסובייקטיבי של הייצוג ולנוכחותו האפשרית של רעש במערכות מורכבות – רעש שעשוי להיות בעל השפעה מכרעת על התוצאה. תיאוריות כאוטיות דנות בממדים של רעש ושל אי-סדר, המוליכים למידע דחוס ומורכב יותר מאשר מערכות פשוטות ונקיות מרעש (Bateson, 1972; Wilden and Hammer, 1987).

קיים דמיון בין תורת הכאוס לתיאוריות פוסטמודרניות ופוסט-סטרוקטורליסטיות. המשותף לתחומי ידע אלה הוא מורכבות המערכת, המופעלת על-ידי תנודתיות מסובכת ואקראית, פירוקה ההכרחי והבלתי צפוי, רמת דחיסותה האינפורמטיבית ודרגת העוצמה השופעת ממנה כמודל לתיאור המציאות.

מדע הכאוס נושא אופי בינתחומי, המאפשר להשוות בין תורת הכאוס לבין פרקטיקות הנוהגות בספרות ובאמנויות שונות. פירוק הסובייקט והמשבר בדרכי הייצוג – מאפיינים מרכזיים של הרומן הפוסטמודרני העכשווי – מהדהדים גם בהנחות היסוד של הכאוס. דוגמה אחרת היא האדריכלות הדקונסטרוקטיביסטית, המופיעה למשל בפארק לה-וילט בפריז (אדריכל: ברנרד טשומי) ובמוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד (אדריכל: פרנק גרי) (ע"ע מערכות (תורת ה-) ; סייברספייס ; היפרטקסט ; קיברנטיקה ; פרקטליות ; חור שחור ; עקרון אי הוודאות).

Chaos is the New Standard