קפיטליזם

תיאוריות שונות מתארות את מקורות הקפיטליזם ואת דרכי פעולתו. המרקסיזם מבליט את הקשר בין קפיטליזם למהפכה התעשייתית. הוא מצייר את הקפיטליזם במונחים של ארגון העבודה על בסיס היחסים בין מעמדות מנוגדים: הבורגנות, שהיא בעלת אמצעי הייצור, והפרולטריון, שלרשותו עומד כוח העבודה בלבד. בעקבות המהפכה התעשייתית ותהליכי הייצור ההמוניים זוכה הסחורה למעמד חדש: היא אינה מיועדת עוד לשימוש אלא לחליפין. הקפיטליזם המודרני הוא אפוא קפיטליזם של חליפין. תהליך הייצור שעליו הוא מבוסס גורם בהכרח לניכור ולחִפְצוּן האדם המעוצב בדמות הסחורה שהוא מייצר.

בסוציולוגיה של מקס ובר, המונח מתאר שיטת ארגון רציונלית, אינסטרומנטלית ותועלתנית המבוססת על חליפין ועל צריכה (Weber, [1922] 1964, [1923] 1979). ובר רואה בקפיטליזם אידאולוגיה שהתפתחה ברוח הפרוטסטנטיות והפוריטניות (ובר, [1920] 1984). הוא מבליט את הזיקה שבין קפיטליזם לביורוקרטיה, שהיא שיטת ארגון רציונלית שנועדה ליצור שליטה ופיקוח על פרקטיקות חיים במצבי ייצור מורכבים. בעקבות זאת גדלה השפעתם של בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים, כאשר הפיקוח על הייצור מופרד במידה רבה מן הפרקטיקה של הייצור.

ההיסטוריון פרנן ברודל (Braudel) רואה בקפיטליזם תופעה מוקדמת הרבה יותר, והוא מוצא את שורשיה כבר במאה ה-11. מן המאה ה-11 ועד המאה ה-18 הוא מזהה שלב מסחרי ובנקאי בקפיטליזם. המאה ה-19 והמאה ה-20 מסמנות את שלב הקפיטליזם התעשייתי. היסוד המאפיין את השלב האחרון הוא מעמדה הבכיר של הסחורה כערך שנועד לחליפין (ברודל, 2005: 53-80). הסחורה הופכת לגורם מתווך בין מערכות מורכבות של ייצור וצריכה. היא מיועדת לסחר למרחקים ולכן היא רוכשת לעצמה תכונה מחזורית. יסוד מרכזי אחר הוא ההון: "נכס הון ראוי לשמו רק אם הוא נוטל חלק בתהליך המחודש של הייצור" (שם: 60). הכלכלה הקפיטליסטית, מדגיש ברודל, רותמת כל פעילות לעיקרון של מירוּב הרווחים. היא משנה את כיוונה בהתאם לתנודות השוק, לשינויים הגיאו-פוליטיים וכדומה.

הקפיטליזם הוא אפוא נסיבתי: הוא שב וממיר את עצמו ושב ובורא את עצמו מחדש. גמישות זו בדרכי הפעולה היא חלק מן ההסבר לעוצמתו. הסבר אחר הוא מה שברודל מכנה "תחום ההתמחות" של הקפיטליזם: הכסף. הסחר בכסף, שהפך במרוצת המאה ה-19 לחוד החנית של הקפיטליזם המודרני, מתניע את מכונת הייצור והשיווק הקפיטליסטית. החל מן המאה ה-19 ועד ימינו, הגורמים הסוחרים בכסף – ובראש ובראשונה בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים – הופכים לגורמים דומיננטיים בשוק. הקפיטליזם הפיננסי משתלט בעקיפין הן על תהליכי הייצור והן על תהליכי הסחר והשיווק, וכך הופך לחזות הכול. למעשה, הוא מצליח להפוך למטאפורה מרכזית המתארת את אופי היחסים בין יחידים בתוך החברה. במובן זה אפשר לדבר על תרבות הקפיטליזם (אילוז, 2002א, 2002ב) ולהניח כי הסחורות התרבותיות האנושיות נסחרות באותו האופן שבו נסחרות הסחורות החומריות – בשוק תחרותי, הישגי ה"צמא לרווח".

לאחר מלחמת העולם הראשונה הופיעה צורה מאורגנת יותר של קפיטליזם, שהיתה שונה במידה רבה מן הקפיטליזם הקלאסי של השווקים הפתוחים. תהליך זה, שנמשך אל שנות השבעים של המאה ה-20, הוליד את הקפיטליזם התאגידי שהתאפיין בממד הרב-לאומי. קפיטליזם זה הרחיב את מעמדו של ההון הנודד וצמצם את כושר ההתארגנות/ההתנגדות של העובדים. הסיבה לכך היתה שהעבודה עצמה נותקה מזיקה קבועה למקום או לקהילה (Lash and Urry, 1987). בקפיטליזם העכשווי, המכונה גם קפיטליזם מאוחר, מופיעים אופנים חדשים של ייצור כגון שירותים ומידע (ע"ע חברה פוסט-תעשייתית) (Bell, 1973). בשנת 2008 הסתמנה מגמה של האטה ומיתון בקפיטליזם. הדבר נבע מן המשבר שעברה הכלכלה העולמית בשנים אלה. התמוטטות המוסדות הפיננסיים בארצות הברית ובאירופה, תהליכי הלאמה חלקיים של אמצעי הייצור על ידי משטרים קפיטליסטיים-ליברליים, סימנה רגע של חשבון נפש בפילוסופיה הקפיטליסטית. התברר כי ללא רגולציה ופיקוח מסויימים של הממשלה, המערכת הקפיטליסטית הפועלת ללא בלמים עלולה להמיט שואה על השווקים, לחבל בתעסוקה ולפגוע בכל אותם ערכים קלאסיים של הקפיטליזם עצמו.

הקפיטליזם הוא אכן הדת החילונית של הציוויליזציה בימינו. לאחר נפילת המשטרים הקומוניסטיים באירופה בסוף שנות השמונים של המאה ה-20, ועל אף המשבר הכלכלי העולמי בשנים 2009-2008, דומה כי זוהי האידאולוגיה היחידה ששרדה (ע"ע קץ ההיסטוריה). הנחת היסוד שלה גורסת כי כלכלת שוק, יוזמה חופשית, משק תחרותי, חירויות פוליטיות ואזרחיות ורציונליזם ביורוקרטי – כל אלה הם הדרכים הטובות ביותר לייצר את "עושר האומות". זוהי "היד הנעלמה" שעליה דיבר אדם סמית (Smith): אֵל נסתר המיטיב להסדיר את יחסי הגומלין בחברה על בסיס חופש פעולה, יעילות ומירוּב רווחים (סמית, [1776] 1996) (ע"ע ליברליזם, ניאו-ליברליזם).

תפיסה זו נודדת כאמור מן הספֵרה הכלכלית אל הספֵרה התרבותית וחודרת אל הספְרוּת, אל התאטרון, אל הטלוויזיה וכן הלאה (אילוז, 2008). כך, לדוגמה, רוב רובו של הבידור הטלוויזיוני רתום ביודעין לאידאולוגיה הקפיטליסטית. תוכניות המציאות והשעשועונים נותנים ביטוי לכלכלת שוק בזעיר אנפין: הטובים (החזקים) שורדים, החלשים מודחים, פס הייצור מתקדם, תאוות הבצע חוגגת, וקהל הצרכנים מוזמן להצביע (באמצעות הודעות אס-אם-אס, התורמות לרווחי הזכיינים) ולקבוע את תוצאות המסחר.

השיטה הקפיטליסטית מעלה על נס את עקרונות החירות והשותפות מבחירה של הצרכנים בשווקים השונים. אולם יש בה גם חסרונות לא מעטים:

• הקפיטליזם היה ונשאר זכות היתר של מעטים, המרכזים את הפעולות הפיננסיות והכלכליות, ומולם ניצבים הרבים שאינם שותפים כלל לרווחי ההון הגדולים שהקפיטליסטים גורפים. הקפיטליסטים נהנים מיתרונות המידע, התבונה והתרבות, והם נוטלים מסביבתם מה שכדאי לקחת: אדמה, מבנים, תגמולים וכדומה.
• השיטה הקפיטליסטית מבוססת על מבנה רציונליסטי קר, המתייחס בציניות לאינטרסים של העניים. הטענה כי הצמיחה הכלכלית תיטיב עם כולם, עניים כעשירים, וכי אפשר לקיים מידה סבירה של צדק חלוקתי, לא תמיד עומדת במבחן התוצאות.
• הקפיטליזם מעודד פערים חברתיים ומזהה את האינטרסים של המדינה עם האינטרסים של הכוחות ההגמוניים בחברה – בעלי ההון או אלה הקשורים עמם בבריתות. בכך חותרת האידאולוגיה הקפיטליסטית תחת אושיות מדינת הרווחה, הסבורה כי המדינה היא האחראית לדאוג לחלשים.
• לעתים קרובות השיטה הקפיטליסטית אינה מצליחה לעמוד בקריטריונים שהיא עצמה קבעה. לא אחת קורה שעקרון השוק החופשי והפתוח מיתרגם לציניות מרושעת, משום שהשוק עצמו נשלט בידי תאגידים ומונופולים מסחריים המקדמים את ענייניהם ואת רווחיהם דווקא על-ידי מניעה (גלויה או סמויה) של תחרות חופשית.
• לעתים מזומנות הקפיטליסטים, בעלי ההון, הם גם בעלי הברית של המדינה, וחלק מכוחם נובע מן הפריבילגיות שהם מקבלים מהמדינה ומרשויותיה (ברודל, 2005: 66-67). זהו הקשר המשחית בין הון לשלטון (פילק ורם, 2004). קשר גורדי זה, שאינו תורם לשוויון ולסולידריות בין כל האזרחים, הוא מנגנון המובנה בתוך השיטה הקפיטליסטית עצמה. גורמי הכוח החולשים על שוק ההון מרחיבים את השפעתם מעבר למגזר הפוליטי, והם שולטים גם בשוקי התקשורת (התקשורת המסחרית מתקיימת מכוחם של תקציבי פרסום). אמצעי תקשורת ההמונים נשלטים בידי ההון תורמים את תרומתם הבעייתית לעיצוב תודעתם של ההמונים: ייצוגי המציאות, כפי שהם מופיעים בתקשורת, למשל אופרות סבון, משקפים את סדר היום הקפיטליסטי ויוצרים אווירה המעודדת את קורבנות השיטה לאמץ לעצמם בלא יודעין דימויים וערכים שיותירו אותם בנחיתותם.
• תהליכי ההפרטה שהקפיטליזם דוגל בהם (העברת ניהול הכלכלה מידי המדינה לידיים פרטיות) עלולים להיות מסוכנים, משום שהם רואים לנגד עיניהם רק עיקרון מרכזי אחד – עקרון היעילות והרווח. ואולם, האם הרווח הוא עיקרון עליון שיש להפעילו במערכות חינוכיות וחברתיות, למשל?
• הקפיטליזם מעוגן כולו בהנחת יסוד רציונליסטית ותועלתנית. תרבות הקפיטליזם אינה נותנת קיום ראוי לרבדים אחרים של הקיום האנושי, כגון רגש, דמיון או אמפתיה.

נודה על האמת: הניסיון להחזיר את הגלגל לאחור הוא אכן ניסיון אנכרוניסטי ודמיוני במציאות הקיימת, המבוססת על תהליכי עומק גלובליים. מדובר במצב שאין ממנו חזרה. אולם נראה כי גם קולות הצהלה הנשמעים לעתים הנם מוגזמים. תנועת המטוטלת בעד הקפיטליזם ונגדו היא למעשה תקציר פעולתה של ההיסטוריה ב-250 השנים האחרונות. מצד אחד, ברור כי מעטים ירצו לחזור ולחיות אורח חיים קולקטיבי, הנשלט בידי שלטון ריכוזי (מרקסיסטי, טוטליטרי וכדומה). החירות האינדיווידואלית שהקפיטליזם מבטיח היא עדיין פריבילגיה שאין מוותרים עליה בקלות. מצד אחר, אינדיווידואליזם קיצוני זה, הזונח את האדם לנפשו ומפקיר אותו בקְרָב הדרוויניסטי לחיים ולמוות על מעמדו בחברה, אינו נושא עמו בשורה של הקלה. הוא מותיר את היחיד מפורק מכל זיקה לקהילה ומשולל סולידריות חברתית שתתמוך בו בשעת צרה. רק קפיטליזם "אנושי", המגביל מרצון את כוחו הדכאני ומכונן בתוכו מנגנוני איזון חברתיים התומכים במעמדות החלשים בחברה, עשוי לתרום לכינונה של חברה שנרצה לחיות בה.

Source: Adbusters