ארכיב, ארכיון

פוקו מגדיר את הארכיב כ"שיטה כללית ליצירת פורמציות וטרנספורמציות של טענות" הנוהגת בתקופה מסוימת ובחברה נתונה. הארכיב מגלה לנו את "כללי המשחק" האידאולוגיים העומדים בבסיס שיח היסטורי שכבר הפסיק להיות שלנו; הוא מגלה לנו את כללי הארגון שהפכו נתונים גרידא לאירועים (events). תוך שאנו מציצים לתוכו, אנו מגלים את שונותנו, את המרחק שמפריד בין אופן ארגון הידע שלנו לבין אופן ארגון הידע בעבר. הארכיב מגלה כי ההיסטוריה אינה אלא מערכת של הבדלים, כי היא אינה אלא ההיסטוריה של ההבדלים (Foucault, 1979, 1989; Dreyfus and Rabinow, 1982).

ההיגיון שמכונן את הארכיב הוא הרצון לסדר, הרצון לשמר ידע או זיכרון ציבורי ופרטי. שתי פנים לארכיון: הגלויות והסמויות. מנקודת מבטו של המתבונן התמים, הידע הנצבר בארכיון מופיע כייצוג הולם ומצטבר של עובדות ונתונים. ואולם, פניו הסמויות של הארכיון מתגלות שעה שאנו מתבוננים בו כבמשטר מסוים של ייצוגי מציאות. משטר זה נוטע את עצמו, בגלוי או בעקיפין, בתוך האוסף. האוסף – גם אם הוא מתהדר בנוצות מקובלות של "האוסף הסביר", "האוסף המאוזן" או "האוסף המלא" – הוא תמיד אוסף מוטה, ארכיוני ברוחו, שעניינו ביצירת רושם מסוים של כוח או אמינות אצל המשתמש. יתר על כן, כל אוסף (Collection) הוא כבר/תמיד Re-Collection: סידור מחדש של הזיכרון (ע"ע ארכיאולוגיה של הידע ; מוזיאון)

הידע של הארכיון אינו עוסק ב"עובדות מדעיות של המציאות"; הוא אינו נתפס כטבעי, כזהה עם מה שיש, אלא כפרי הסכם (קונבנציונלי) שנמתח כקו סמוי בין איש הארכיב לבין המשתמש. ידע זה מציית לאידאולוגיות ולאליטות של כוח המכוננות את הארכיב וקובעות את כללי המשחק והשימוש בו. בין שומרי הידע ומנהליו לבין צרכניו נוצרים יחסים של תלות וכפיפות. יחסי כוח אלה מאפשרים לבעלי הידע להפעיל מניפולציות על חסרי הידע, חסרי האינפורמציה הארכיונית. יחסים אלה מתפקדים גם כמכשיר של פיקוח וענישה.

הארכיון הטיפוסי – הארכיון המשטרתי – מביא לידי מיצוי היבטים של שליטה, פיקוח, סנקציות, "דאגה לשלום הציבור" וכדומה. במוסד מעין זה מתמצה הקשר ידע – שליטה – כוח. עם זאת, קשר זה קיים גם במבנה של מוסדות חברתיים אחרים, כגון אוניברסיטה, מוזאון או ספרייה (ע"ע הטרוטופיה), שהרי מוסדות אלה נותנים ביטוי לאופנים שונים של שיח על אודות הידע; הם שקובעים מהו ידע תקני ומהו ידע בלתי תקני לשיטתם, ואף דואגים שידע זר או חתרני לא יאיים על יציבותה של המערכת שהם כוננו.

ממד נוסף של הארכיב נחשף בתיאוריה שמציע ז'ק דרידה בספרו מחלת ארכיב ([1995] 2006). הארכיב, אומר דרידה, מגלה את עצמו בתוך התנועה הכפולה שלו: מחד גיסא, הוא נוגע בארכאי, בקדום, בראשוני ("ארכיב" ו"ארכאי" נובעים מאותו שורש יווני), הוא מגלה את הנוסטלגיה שלנו ביחס לראשוני, לתמים, לאובייקטיבי, שנתפס כהתגלמות הידע ההיסטורי הקולקטיבי של הקהילה על אודות עצמה; מאידך גיסא, המילה "ארכיון" נקשרת למילה "ארכון", שפירושה פקיד מדרג גבוה. הארכיון מהווה אפוא את ההתגלמות המרחבית של כוח, שליטה וצנזורה חברתית. על כן הוא אינו רק המקום האובייקטיבי שבו נשמר הידע במתכונת של רצף היסטורי מהימן, אלא אתר, מקום שבו מתבצעת הבניה מוסדית. הזיכרון הארכיוני נשלט, מסומן, מוגבל, מייצר אופנים של שיח, קובע מי יהיו האורחים הרצויים והבלתי רצויים של הזיכרון הקולקטיבי (ע"ע הדרה).

כל ביקור בארכיון כרוך אפוא במלאכת בילוש שעניינה התחקות אחר הכתיבה ו"המחיקה" של הזיכרון, עיסוק בחיפוש ראיות, בטשטוש ראיות, בבידוי ראיות – מסע נדודים מתמשך אחר העקבות המתעתעים של העבר; זהו מסע בתוך החולות הנודדים של השפה, אל הגבול הפרומים של האמת (דרידה, שם: 11-9). שיח הארכיב על-פי דרידה, הוא אפוא "שיח חולה", מפני שהוא נותן ביטוי ליצר המוות הפרוידיאני, המתגלה באמצעות אקט ההדפסה – "הדפוס החוזר", הקבוע, הבולם את החיים על-ידי החזרה האלימה, שוב ושוב, אל העבר (ע"ע פסיכואנליזה).

archive et document
source: unknown