שיבוט, שכפול גנטי

הכבשה דולי, פרי פיתוח של צוות מחקר בריטי בראשות המדענים איאן וילמוט ( (Wilmut וקיית קמפבל (Campbell), היתה היונק הראשון ששובט מתאים בוגרים (קמרט-לנג, 1997; קציר ודוד, 1999: 50-40). המטען הגנטי ששימש להפרייתה של הביצית נלקח במלואו מן האם. דולי היתה אפוא גם בתה של האם וגם אחותה התאומה, שכן לא היה כל הבדל בין המטען הגנטי שלהן. השיבוט פתח את הדלת לאפשרויות חדשות ומהפכניות כגון שימור והרחבה של הכישרון והגאונות האנושיים; קביעת מין היילוד; עקיפה של בעיית העקרות; פישוט בעיית השתלת האיברים ומניעת דחייתם; ויצירת תחליפים אנושיים למי שקצם קרב.

במובן התרבותי הרחב, השיבוט משתלב בתוך מערכת החשיבה של הקפיטליזם המערבי. זו חותרת בהתמדה לשעתק את עצמה באמצעות מכונות: פסי-ייצור, מכונת הקולנוע וכדומה. השיבוט ממשיך הלך רוח זה, כאשר הוא מבקש לשעתק את החומר החי ולהעמיד ממנו העתקים-מוצרים חדשים. בדומה לתפיסה הקפיטליסטית של קו הייצור, גם השיבוט מבקש לצמצם את השפעת הגורמים האקראיים על המבנה הגנטי של האוכלוסייה. ככלל, צמצום השונוּת באוכלוסייה עולה בקנה אחד עם התפיסה הקפיטליסטית הדוגלת במוצרים המצטיינים באחידותם, אף שהם מלווים באשליה של בידול ושל בחירה חופשית של פרטים מסוימים והרבייתם. תהליך השיבוט מבקש אפוא לייצר בני אדם שתכונותיהם הגופניות והשכליות מותאמות מראש לביצוע משימות ספציפיות וקבועות. במובן זה, אומר אלדוס האקסלי (1985) בספרו הדיסטופי  עולם חדש, מופלא, השיבוט הוא שלב בדרך להשגת יציבות חברתית.

הדיון האתי בשאלה הופך לדחוף ככל שגוברת זמינותה של טכנולוגיית השיבוט. השיבוט ככלי של התערבות רפואית נושא יתרונות ברורים. עם זאת, עולות גם תהיות הנוגעות לא רק לתחום האתי-דתי (התערבות במעשה הבריאה) אלא גם לתחום הפילוסופי והחברתי: מהו האני המיוצר בעקבות שכפול של הזהה לעצמו? האם המשוכפל אמור להיות מאושר מעצם הידיעה שאינו אלא מוטציה של תצורה גנטית קיימת? (גראור, 1992). השאלות המתעוררות עוסקות לא רק באפשרויות הביצוע הטכנולוגיות, אלא גם בהתאמה הערכית: ראשית, מהן השלכות התופעה על שאלת ההורות ועל תבנית המשפחה בעתיד? שנית, אם בעקבות שיבוט נהיה עדים לחזרה נצחית של הדבר האחד שאינו משתנה (פרודיה פרועה על מיתוס "השיבה הנצחית" נוסח ניטשה?), מה משמעות הזמן החולף, זרימת ההיסטוריה, יצירת זיכרונות אנושיים ושאר סימנים מרכזיים של הקיום האנושי? שלישית, האם אנו מעוניינים ביצירה הנדסית של מין אנושי חד-ממדי (לפחות מבחינת מטענו הגנטי), שלא יהיה נתון למשחק הצירופים הרבגוניים של הטבע ולכן יהיה במידה רבה משעמם, צפוי, לא מפתיע? או שמא דווקא ההפך הוא הנכון: השכפול הסלקטיבי יופעל על-ידי קוד אתי שיגדיר קריטריונים לאנושיות ראויה מנקודת מבטו של הפוטנציאל היצירתי? ורביעית, הטבע נוטה לערבב גנים כדי להגדיל את מאגר הגנים האנושי. טכניקות השיבוט וההנדסה הגנטית, לעומת זאת, תורמות להקטנת מאגר הגנים האנושי ולהשבחתו כדי ליצור "אדם אידאלי". אולם צמצום מאגר הגנים עלול להחליש את המין האנושי וליצור אבולוציה שאינה חסינה בפני שינויים סביבתיים, שהרי אם גנים של אדם אחד אינם עומדים בתנאים החדשים של כדור הארץ, כל הגנים הדומים לו גם הם לא יעמדו בכך. עם זאת, מיעוט הגנים עשוי כאמור להביא גם לשינוי חיובי, שכן הוא "מוציא מן המחזור" את הגנים הפגומים שייפלטו מסדרת הייצור, ובכך תורם לאיכות האנושית.

אפשר גם להתבונן בתופעה מנקודת המבט של חופש ושל אחריות מוסרית. כך עושה למשל הפילוסוף והסוציולוג יורגן הברמאס (Habermas). לטענתו, בשעה שאנו מאפשרים לטכנולוגיות השיבוט לקרום עור וגידים, אנו נותנים הרשאה לכינונו של סובייקט חסר הכרעה מוסרית באשר לגורלו, שהרי כל כולו יציר כפיו של האדון בעל נוסחת השיבוט. מבחינה משפטית, מעמדו של היצור המשובט הוא מעמד של עבד, קניינו המובהק של אדם אחר. אדם זה אינו מצויד בזיכרון חיים מצטבר ובאחריות מוסרית למעשיו. לדברי הברמאס (2001: 152), "קודם שנבחן את המבטים שנוכל לתת בבני אדם משובטים, עלינו לשאול איך יהיה עליהם להביט על עצמם ואם אנו רשאים לדרוש זאת מהם". מנקודת מבט זו תיווצר אי-סימטריה רדיקלית בין המשבט למשובט. כך תתכונן חברה של אדונים ועבדים, שלא יחולו בה זכויות וחוקים אוניברסליים. בחברה זו, שבה החירות האוניברסלית סובלת מפגיעה אנושה, לא ראוי לחיות. לסיכום, שאלת השיבוט מעלה על סדר היום סוגיות סבוכות, העומדות בינינו לבין צהלה חד-משמעית לנוכח הקִדמה המדעית (אגסי, 1990; פקרד, 1997; אריאל ואחרים, 1996).

מתוך "בלייד ראנר", במאי: רידלי סקוט, 1982.