שם האב
Name of the Father
לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת, אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר
לִי בְּנִי.
בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָזֹאת, אִתִּי.
מונח המזוהה עם הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן (Lacan). המונח מתאר את כוחם של המסמנים בתוך הסדר הסימבולי של השפה. דמותו החיה של האב במודל האדיפלי של פרויד מוחלפת בדמות סימבולית דומיננטית המתקיימת בתוך השפה: האב הממשי מוחלף ב"שם האב".
בסמינר על הפסיכוזה בשנים 1956-1955 הציג הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן את המונח "שם האב" (Lacan, 1993). למסמן זה פעולה כפולה: מצד אחד הוא מאפשר את כינונו של הסובייקט (הוא קורא לו בשם וממקם אותו בסדר הסימבולי), ומצד אחר הוא מבליט את התסביך האדיפלי ואת חרדת גילוי העריות הכרוכה בו (היחסים הבעייתיים בין האב הסמכותי לבין הבן, המורד בסמכות זו) (Lacan, [1966] 1977 ; Felman, 1987 ; Copjec, 1994).
על-פי תפיסתו של פרויד (1988), הסמכות השבטית מתקיימת באמצעות האב, המשמש מושא למרד, לרצח, לגילוי עריות ולהפרת החוק שאותו הוא מייצג, החוק שאותו מנסים הבנים לחלל ולפרוע (ע"ע אדיפוס/אנטי אדיפוס). אצל לאקאן דמותו הפיזית של האב המת מוחלפת בדמותו הסימבולית של האב המת של התרבות, שהוא נציג הסמכות והחוק, האחראי המרכזי למנגנון של דיכוי והדחקה המופיע בשפה. שם האב הוא אפוא מקור הסמכות, המסמן או הדימוי של אותה סמכות.
שם האב מתקשר לפאלוס ומופיע כביטוי סימבולי של תשוקה (הפאלוס הוא ביטוי לשוני של איבר המין הגברי). היעדרו של המסמן המרכזי (הפאלוס) מסמן גם את היעדר שם האב. במצב כזה אי-אפשר לסמן ולמשמע. שם האב הוא מסמן שמאפשר מהלך כפול: הוא גם מתאר את גבולות החוק וגם מאותת על היותו מקור של איווי; הוא מושא של משיכה הקוראת להפר חוק זה ולבוא במקומו (לאקאן מציין משחק מילים בין Le Nom du Pere – שם האב – לבין ה-Le Non du Pere – הלאו של האב). שם האב מייצג אפוא את גבולות הייצוג (או את גבולות הסירוס במודל האדיפלי), שהם גם גבולות האיווי או ההבדל; שם האב חושף את מבנה החוק בתוך צורה תרבותית נתונה (Felman, 1987; Hogan and Pandit, 1990; Copjec, 1994) (ע"ע אחר גדול).
אפשר להדגים את הדינמיקה של גילוי וכיסוי הפאלוס בשירה של יונה וולך, "כשתבוא לשכב אתי תבוא כמו אבי". גילוי העריות מופיע בטקסט זה כמעט בגלוי כאיסור, כטאבו, כסירוס. הפרת הטאבו מעוררת הנאה חושנית, אך גם חרדה מפני דמותו הכפולה של האב. מצד אחד, האב הוא שמכניס את האני לסדר הסימבולי של השפה והשירה; מצד אחר, האב הוא האב המסרס, המונע באיסוריו את ההנאה:
"כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְׁכַּב אִתִּי
תָּבוֹא כְּמוֹ אָבִי
בּוֹא בַּחֹשֶךְ
דַּבֵּר בְּקוֹלוֹ
שֶׁלּא אַכִּיר
אֲנִי אֶזְחַל עַל אַרְבַּע
וַאֲדַבֵּר עַל מַה שֶׁאֵין לִי"
(יונה וולך, 1985: 164).
האב, המחביא את מינו, עומד בניגוד לצד האקסהיביציוניסטי, ה"סקס מניאקי", ה"נשי" והפרוורטי של השפה העברית. לאקאן בונה משחק מילים: הפרוורסיה מוצגת כ-Père Version, "הוורסיה של האב", הסטייה מחוק האב. השפה, שהיא מעוז הסדר הסימבולי של האב, עוברת שינוי מענג ומופרע והופכת בגלגולה העברי לשפה נועזת, מציצנית ונשית:
"הַשָׁפָה רוֹאָה אוֹתָךְ עֵירֻמָּה"
——————————–
"תִּרְאֶה אֵיזֶה גּוּף יֵשׁ לְשָׂפָה וּמִדּוֹת
אֹהַב אוֹתָהּ עַכְשָׁו בְּלִי כְּסוּת לָשׁוֹן"
(יונה וולך, 1992: 182-180).
מכאן לאן?
מקורות
וולך, י' 1985: "כשתבוא לשכב אתי תבוא כמו אבי", מופע, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 165-164.
— 1992: "עברית", תת הכרה נפתחת כמו מניפה: מבחר השירים: 1963-1985, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 182-180.
זך, נ', 2008, "רגע אחד", כל השירים ושירים חדשים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 127.
פרויד, ז' 1988: טוטם וטאבו, תרגום: ח' איזק, תל אביב: דביר
Copjec, J. J. 1994: Read My Desire: Lacan against the Historicist, Cambridge, MA: The MIT Press.
Felman, S. 1987: Jacques Lacan and the Adventure of Insight: Psychoanalysis in Contemporary Culture, Cambridge, MA. and London, England: Harvard University Press.
Hogan, P. C. and Pandit, L. (eds.) 1990: Criticism and Lacan, Athenes and London: Georgia University Press.
תאור / מקור התמונה:
Unknown Photographer
צלם לא ידוע