אסכולת פרנקפורט
Frankfurt School
אסכולה ביקורתית בתחום מדעי החברה והתרבות שנוסדה בשנת 1930 בידי מקס הורקהיימר (Horkheimer) במכון למחקר חברתי בפרנקפורט. עם חבריה הבולטים נמנו תיאודור אדורנו (Adorno), הרברט מרקוזה (Marcuse), אריך פרום (Fromme) ואחרים. בשוליה פעל מבקר התרבות ולטר בנימין (Benjamin) ובין ממשיכיה המרכזיים אפשר להצביע על הפילוסוף והסוציולוג יורגן הברמאס (Habermas). אסכולת פרנקפורט הציגה עמדה מרקסיסיטית ייחודית בחקר התרבות, שנודעה בשם "תיאוריה ביקורתית" (Critical Theory). עיקריה: חשיפת המבנה הדכאני של תרבות הצריכה הקפיטליסטית וניתוח היסטורי של אופן הכינון והייצור של הסובייקט הכפוף והפסיבי בחברת ההמונים.
התיאוריה הביקורתית גרסה כי יש לאמץ נקודת מבט מרקסיסטית, רציונלית ומשחררת ולהחיל אותה, בתוך הקשר בינתחומי, על הפעילות החברתית והתרבותית. פירות מובהקים של גישה זו היו מחקריהם של הרברט מרקוזה ואריך פרום, שביקשו ליצור סינתזה בין מרקס לפרויד. עם זאת, אסכולת פרנקפורט נבדלה מן המרקסיזם הקלאסי בנקודה חשובה אחת: היא הביעה אי-אמון ביחס לסיכוייו של הפרולטריון להתייצב בראש החזית המהפכנית לגאולת האדם; המבנה הקפיטליסטי, שהוא חלק בלתי נפרד מן הדמוקרטיה הליברלית, שואב את הפרולטריון לתוכו, דואג ל"אושרו", מטפח את ההנאה הקונפורמיסטית שלו, וכך מסיט אותו מכל חשיבה מהפכנית ממשית (Horkheimer, [1938] 1972).
לימים, עם עליית היטלר לשלטון, עם ניצחונם של משטרים פשיסטיים והטרור הסטליניסטי, הציגו אנשי האסכולה עמדה תרבותית פסימית. זו התבטאה בחוסר אמון גלוי באידאלים הרציונליים של הנאורות והקִדמה. הדיאלקטיקה השלילית, שתפסה עתה מקום מרכזי באסכולה, גרסה כי הניגודים לעולם אינם נפתרים בסינתזה גואלת וסופית אחת. ברוח זו יש לקרוא את יצירתם של אדורנו והורקהיימר הדיאלקטיקה של הנאורות (Adorno & Horkheimer, [1944] 1973), שכפרה באידאל הגדול של התבונה נוסח המאה ה-18 – שינוי חברתי המושג בדרכים פוליטיות רציונליות. העמדה שהוצגה היתה התפכחות מאשליית הקדמה. בראייה פרספקטיבית, היתה זו הבעת הספק הגדולה הראשונה באידאלים הרציונליים שהציג המודרניזם האירופאי לאורך מאתיים שנות הגות. תנועות לעתיד לבוא, שלימים ביקרו את הממד המשחרר של הנאורות, כגון פוסטמודרניזם ודקונסטרוקציה, קיבלו משמעות נוספת בהקשר לפעילותה החלוצית של אסכולת פרנקפורט.
ההיסטוריה של האסכולה היא השתקפות מובהקת של רוח התקופה (Jay 1973). בשנת 1934 עזב אדורנו את גרמניה והמשיך את פעולתו של המכון למחקר חברתי שהקימו חברי האסכולה בניו יורק. דמויות בולטות אחרות, כגון הרברט מרקוזה, גלו אף הן לארצות הברית. מרקוזה הופך להוגה חברתי נחשב (ספריו הבולטים: ארוס ואוטופיה, האדם החד-ממדי ועוד), ושימש דמות רבת השראה בתנועת המחאה של הסטודנטים בשנות השישים (ע"ע תרבות נגד). המכון למחקר חברתי נפתח מחדש בפרנקפורט בשנת 1950. בשנת 1958 התמנה אדורנו למנהלו. יוקרתה והשפעתה של האסכולה גברו בשנות השישים והשבעים. מגמה זו מסתמנת בעבודתו של יורגן הברמאס, שהציג עמדה של המשכיות וביקורת ביחס לתיאוריה הביקורתית המקורית בדיאלקטיקה של הנאורות. עבודתו רבת ההשפעה, שהתמקדה בפעולה הקומוניקטיבית כשיח תקשורתי ורציונלי במרחב הציבורי, הובילה את התיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט למחוזות יצירתיים חדשים (Habermas, [1980] 1985; Geuss 1981).
מכאן לאן?
מקורות
אדורנו, ת' והורקהיימר, מ' [1947] 1993: אסכולת פרנקפורט (מבחר), תרגום: ד' ארן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
Adorno, T. & Horkheimer, M. [1944] 1973: Dialectic of Enlightenment, trans. J. Cumming, London: Allen Lane; New York: Herder and Herder.
Geuss, R. 1981: The Idea of Critical Theory: Habermas and the Frankfort School, Cambridge: Cambridge University Press.
Habermas, J. 1984: The Theory of Communicative Action, vol 1, Reason and Rationalization of Society, trans. T. McCarthy, Cambridge: Polity Press. Basil Blackwell.
— [1980] 1985: "Modernity – an Incomplete Project", in: Foster, H. (ed.), Postmodern Culture, London: Pluto Press.
Horkheimer, M. 1972: Critical Theory, New york: Sebury.
Jay, M. 1973: The Dialectical Imagination: A History of the Frankfurt School and Institute of Social Research 1923-50, London: Heineman.