באוהאוס
Bauhaus
"מִקֶּצֶף גַּל וַעֲנָנָה
בָּנִיתִי עִיר לִי לְבָנָה
כְּמוֹתָם קוֹצְפָה, כְּמוֹתָם שׁוֹטְפָה
כְּמוֹתָם יָפָה…"
בית ספר גבוה לאמנות ולעיצוב שפעל בגרמניה בשנות העשרים של המאה ה-20. אסכולה אמנותית שצמחה בבית ספר זה ודגלה ברעיונות מודרניסטיים כגון פונקציונליזם, שימוש בצורות גיאומטריות טהורות, עיצוב תעשייתי, דלות החומר ועוד. סגנון הבאוהאוס אפיין את הארכיטקטורה של תל אביב בשנות השלושים של המאה ה-20. בתחילת המאה ה-21, הוכרזה תל אביב כאתר מורשת בינלאומי המשמר את מסורת הבאוהאוס. הדבר סימן את שיאו של התהליך: הסגנון הצנוע הפך לסמל של יוקרה ונטמע בתוך התרבות הבורגנית של הקפיטליזם הישראלי.
בית הספר באוהאוס נוסד בוויימר שבגרמניה ב-1919, עבר לדסאו ב-1925 ונסגר בידי הנאצים ב-1933. מייסדו, ולטר גרופיוס (Gropius), עמד בראשו עד 1928, עיצב את דרכו והיה לאחת הדמויות המובילות באמנות במחצית הראשונה של המאה ה-20. האסכולה התייחדה בשילוב בין האמנויות השימושיות (צורפות, גרפיקה) לבין האמנויות הטהורות (ציור) תחת הנהגתה של האדריכלות. אסכולת הבאוהאוס הזינה רבות מן הפרקטיקות המודרניסטיות באמנות והשפיעה השפעה ניכרת על הסגנון הבינלאומי בארכיטקטורה. רעיונות הבאוהאוס, שנחשבו חלק מן האוטופיה של האדם החדש, תרמו רבות ליצירת ארון הספרים המודרניסטי בשאלות של טעם אסתטי וחשיבה אמנותית בארכיטקטורה, באמנות פלסטית, בגרפיקה שימושית, בעיצוב תעשייתי ועוד (Wingler, 1969; Fiedler and Feirebend, 2000).
This doesn't seem to be a valid youtube video id: u-IVejSt3BI
השפעתם של רעיונות הבאוהאוס ניכרת גם כיום, עשרות שנים לאחר שנֶהגו. הפרקטיקות של בתי ספר ואקדמיות לאמנות, החלוקה למחלקות, אורח החשיבה ואופן הלימוד – כל אלה מצביעים על כך שגם בימינו מרחפת רוחו של הבאוהאוס מעל סדר היום של החשיבה האמנותית. עם זאת, מורשת הבאוהאוס ספגה גם ביקורת נוקבת. אחת הדוגמאות לכך היא ספרו של תום וולף, From Bauhaus to our House (Wolfe, 1981). כותרת הספר מבטאת את ההנחה הנגדית, שהניסיון ההיסטורי של המאה ה-20, לאחר אושוויץ, לימד אותנו להיות ספקנים באשר לכוח ההשפעה של רעיונות אוניברסליים ורציונליים כמו אלה שבהם דגל הבאוהאוס. בדור שחווה על בשרו רוע פוליטי טוטלי נתגלו הפרקטיקות האוונגרדיות והאוטופיות שלהן הטיף הבאוהאוס כתמימוּת בלתי נסלחת. גם סדר היום האוניברסלי, ההומוגני והאחיד שביקשה אסתטיקה זו להטיל לחלל העולם נתקל בתגובה ספקנית. לא די להתאים את הבית שלנו למודל; כדי שיוכל להפוך למשמעותי בעבורנו, על הבניין להיות מרגש, נרטיבי ואישי, ולא רק נקי ופונקציונלי. ביקורת מסוג זה, שהחלה להישמע בשנות השבעים (בעיקר במסגרת הדיון בארכיטקטורה פוסטמודרנית), חשפה את הממד הטוטלי והאוטופי של פרויקט הבאוהאוס וקראה להסיק מסקנות מחולשותיו (הראל, 1999).
לבאוהאוס יש כאמור גם היסטוריה ישראלית (Cohen, 2003). סגנון זה השפיע על עיצוב הנוף העירוני בירושלים ובחיפה, אך עיקר השפעתו היתה על עיצוב הנוף האדריכלי של תל אביב בשנות השלושים. כיכר צינה דיזנגוף (לפני שהפכה למזרקה המפוסלת של יעקב אגם), מעונות העובדים, בית חנה בשדרות בן-גוריון – כל אלה הם דוגמאות אופייניות לבולטות של סגנון בנייה זה בנוף התל אביבי. הבאוהאוס סיפק הקשר מתאים לדיון בהשתלבותה של תל אביב באוטופיה הבינלאומית. "העיר הלבנה" תל אביב ביקשה ללבוש רציונליזם, פשטות, תוך התאמה לערכים סוציאליסטיים, חילוניות וחגיגיות מאופקת. מגמה זו זכתה לחיזוק ב-2003, כאשר הכיר ארגון אונסק"ו בעיר הלבנה כאתר היסטורי בינלאומי שנועד לשימור בעבור הדורות הבאים.
בשנות השמונים והתשעים זכה הבאוהאוס לעדנה מחודשת ברחובות תל אביב. בתים בסגנון ניאו-באוהאוס צצו כפטריות אחרי הגשם. מעבר לניסיון להשתלב בגל הנוסטלגיה ולהתחבר לסגנון שהוכר כמקומי וכתל אביבי, לצד הסגנון האוריינטלי והאקלקטי, דומה שהיה זה גם ניסיון להחזיר את תל אביב לעידן ולסגנון שנתפסו בזיכרון הקולקטיבי כתור הזהב בתולדות העיר (לוין, 1984). הבאוהאוס סימן געגוע לעולם שפוי, רציונלי ואופטימי ולקנה מידה אנושי, שאינו מובן מאליו בימינו. לצד זאת, אין להתעלם מהעובדה שסגנון הבאוהאוס נוכס זה מכבר בידי כוחות השוק והפך לנדל"ן מבוקש התובע מחיר מיוחד. לנוסטלגיה, כמו לכל סחורה טובה אחרת, יש היצע וביקוש.
תל אביב העדיפה להתבונן בהיסטוריה האדריכלית שלה מנקודת המבט הצפונית, הנקייה והמערבית שסימנה תרבות הבאוהאוס. סגנון זה שימש כלי מרכזי למהלך ההתעלמות של העיר מן האני האחר שלה: העיר הדרומית, "העיר השחורה", העיר המגובבת והמוכחשת, ניגודה של העיר הבאוהאוסית הלבנה. זו כללה "מטרדים של תשתיות מטרופוליטניות, כמו מזבלות, צינורות ביוב, שנאי מתח גבוה, מגרשים לגרירת מכוניות, תחנות אוטובוס מרכזיות, שימושים רועשים, מפעלי תעשייה ובתי-מלאכה מזהמים, מוסדות לא חוקיים כמו בתי זונות ובתי קזינו, מבני ציבור לא ידידותיים וסמכותניים כגון בנייני משטורה, בתי מעצר ומכונים פתולוגיים ותחנות לחלוקת סמים; ולבסוף, כל הנידחים, המנודים והמודרים של החברה – עולים חדשים, עובדים זרים, חסרי בית" (רוטברד, 2005: 121). אף כי "העיר השחורה" – נקרא לה דרום תל אביב – הכילה גם היא מבנים בסגנון הבאוהאוס, הרי שאלה נדחקו מן הזיכרון הציבורי ונגרעו מן הדימוי הירוד שלה: הם הוזנחו ולא זכו לשימור; בתודעה הציבורית, נוכחותם זוהתה רק עם עיר הבאוהאוס ששרדה – "לב תל אביב" ו"הצפון הישן" בלבד.
מכאן לאן?
מקורות
הראל, צ' 1999: "הבאוהאוס כמורשת תרבותית לאומית", חתך אא: עיתון לאדריכלות ולתכנון (יוני), עמ' 11-10
לוין, מ' (עורך) 1984: עיר לבנה: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בישראל, תל אביב: מוזאון תל אביב
רוטברד, ש' 2005: עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: בבל
שמר, נ', 2003: "העיר הלבנה", בתוך: סימני דרך: 121 שירים נבחרים, שיר מס' 7, אור יהודה: כנרת
Carmel-Arthur, J. 2000: Bauhaus, London: Carlton Books.
Cohen, N. 2003: Bauhaus Tel-Aviv: An Architectural Guide, London: Batsford.
Fiedler, J. and Feirebend, P. (eds.) 2000: Bauhaus, Cologne: Köneman.
Wingler, H. M. 1969: The Bauhous, Cambridge, MA.: The MIT Press.
Wolfe, T. 1981: From Bauhaus to our House, New York: Bantam.
תאור / מקור התמונה:
רחוב גורדון, תל אביב-יפו, 2008. User:Sambach
Wikimedia Commons