היעלמות (תקשורת של -)
Communication of Disappearance
תופעה בתרבות המתארת את בחירתם של יוצרים ואמנים לשקוע אל ריק תקשורתי ולהיעלם מהעין הציבורית. היעדרם הופך לערך אסתטי ותקשורתי. אסטרטגיה של היעלמות פעילה מקבעת באופן אירוני את נוכחותם של הנעלמים בזירה התרבותית וגורמת לתקשורת לגלות בהם עניין ולהתייחס אל חלקם כאל גיבורי תרבות.
האם האסטרטגיה של ההיעלמות היא תופעה פרסומית ותקשורתית שנועדה לחזק את מעמדו של האמן הנעדר-נוכח, או שמא מדובר ברצון כן לפרטיות? האם מדובר בפעולה כוחנית שמטרתה לטפח פנטזיות על הגאון שנעלם?; אולי מדובר בחרדה מפני חשיפה הגובלת בפרנויה? או שמא מדובר בפעולת-מנע תרבותית מצד האמן, המבקש להתגונן מפני הזיהום התקשורתי, מפני ההתבוססות בחווית הבידור, שתובעת ממנו התרבות הפופולרית? נראה שכל האפשרויות מופיעות אצל יוצרים מרכזיים בימינו. דוגמאות לאסטרטגיה זו ניתן למצוא בדמותו של אלביס פרסלי, שבשנותיו האחרונות הסתגר מן העולם באחוזתו גרייסלנד. בתחום המוזיקה הקלאסית אפשר לציין גם את הפסנתרן גלן גוּלד (Gould), שהתבצר באולפנו הביתי בקנדה והגיח ממנו לעתים נדירות אל הפומביות של אולם הקונצרטים. בתחום הספרות נודעו הסופר תומס פינצ'ון (Pynchon), ממובילי הזרם הפוסטמודרני בספרות, ששמר בקנאות על פרטיותו וסירב להיחשף או להתראיין, אף-על-פי שקיומו הביוגרפי הוכח לא אחת, וכן ג'יי די סאלינג'ר (Salinger) (התפסן בשדה השיפון), שעד למותו בינואר 2010, ניהל אורח חיים מתבודד וסגפני, תוך ניתוק מן התקשורת וממיליוני מעריציו ברחבי העולם. ישנן גם דוגמאות ישראליות לנוכחים-נפקדים, ובהם המחזאי חנוך לוין שהיעלמותו היתה חלקית וכוונה בעיקר לראיונות עיתונאיים, וסופרים כגון יהושע קנז, יואל הופמן ויובל שמעוני.
חידת ההיעלמות אינה באה על פתרונה בקלות. היא מותירה את קהל צרכני התרבות בתהייה מתמדת, המזינה את פולחן ההיעלמות המסתורית והמתוקשרת של האמן. ההיעלמות עשויה לנבוע מצורך של האמן בחיים פרטיים שונים מחיי הדמות הציבורית שיצר. הסופר עשוי להשתמש בפסידונים כדי להשתחרר מתדמיתו הספרותית, או מתוך רצון לחיות אופנים שונים של "אני". דוגמה לכך היא הסופר היהודי-צרפתי רומן גארי (Gary), שנעלם אל דמותו של אמיל אז'אר כדי לכתוב את הספר כל החיים לפניו (1984). גם המחבר וגם גיבורו "נעלמו" אל זהות "נוזלית" שאתגרה את החלוקות האתניות והתרבותיות המקובלות.
דוגמה נוספת היא המשורר והסופר הפורטוגלי, חתן פרס נובל, פרננדו פסואה (Pessoa), שאימץ לעצמו עשרות שמות בדויים ("הטרונימים") וקיווה להיעלם בין האוטוביוגרפיות השונות שפִבְּרֵק במודע. על-פי טענה אחרת, הפואטיקה של פסואה נבעה מאישיותו המפוצלת. דוגמה לכך נביא מתוך יצירתו ספר האי-נחת: "לא יצירה זו ולא אלה שתבואנה אחריה, אין להן כל קשר עם מי שכותב אותן. מה שכתוב בהן אינו תואם אותו, וגם אינו סותר אותו […] מחברם האנושי של הספרים הללו אינו מכיר בתוכו כל אישיות. כאשר הוא חש במקרה אישיות העולה בתוכו, מיד מבחין הוא שמדובר בישות שונה ממנו, אם כי דומה לו; בן מנטלי, אולי, ובעל תכונות שירש ממנו, אך עם כל ההבדלים הנובעים מכך שהוא אחר […]" (פסואה, 2000: 9).
תקשורת של היעלמות מטפחת את הפנטזיה לחיות כמה זהויות ולהיות בעת ובעונה אחת האני והאחר של עצמי. במובן זה, לפנינו מהלך פוסטמודרני המפרק את האני האחדותי ומציב במקומו שלל פרסונות ומסכות מזדמנות (ע"ע פרפורמנס).
מכאן לאן?
מקורות
אז'אר, א' 1984: כל החיים לפניו, תרגום: א' ענבר, תל אביב: עם עובד.
פסואה, פ' 2000: ספר האי-נחת, תרגום: י' מלצר, תל אביב: בבל.
תאור / מקור התמונה:
JD Salinger