פוטו-אופ, פוטו-אופורטיוניטי, הזדמנות צילום

"הזדמנות צילום" מייצרת דימוי שכיח בטקסט החדשותי. לנגד עיניו של הצופה בטלוויזיה (או המעיין בעיתון) חולף מצעד אינסופי של פוליטיקאים המצטלמים בכניסתם או ביציאתם ממשרד ממשלתי או ממעון רשמי, תוך לחיצות ידיים והחלפת מילות נימוס לא מחייבות (ע"ע טלפוליטיקה).

הזדמנות הצילום מהווה ייצוג מתוכנן ומעוצב של כוח בחברה. זהו פורמט האחראי במידה רבה לעיצוב של פוליטיקה חזותית: סדרה של כניסות ויציאות מפגישות "חשובות" ולחיצות ידיים לעיני המצלמות. ריטואל זה שב ומסמן את הגבול שבין הגלוי לחשאי. הוא מחזק את התחושה כי הנבחרים מתמידים בפעילות קדחתנית ומדגיש ערכים של שיתוף פעולה והידברות, הנתפסים כמרכזיים בחברה המודרנית.

בדין ניתן לשאול, מיהו הזוכה המאושר ב"הזדמנות" מחושבת ומתוכננת זו? האם זו הזדמנותו של הצלם, או שמא הזדמנות פז עבור הפוליטיקאי, המנצל את המדיום, זוכה לחשיפה ומשתמר בתודעת הצופה, וזאת בלא שנדרש להתבטאות של ממש או לצעד מחייב? ייתכן כי המוקד הוא דווקא הצופה: הפוטו-אופ הוא חלק מן התחביר השגור של תקשורת ההמונים שעניינו תיעוד של כוח חוצה גבולות. הוא מוכר תמהיל של "עוצמה" ושקט להמונים, ובתור שכזה משמש כמכשיר בלתי ביקורתי המעודד קונפורמיזם.

הזדמנות הצילום מסמנת את הפוליטיקאי כשחקן, לעתים כפנטומימאי. הקהל, ובתוכו הפרשן התקשורתי, עוסקים פעמים רבות ב"משחק" מקביל: הניסיון לפענח, בדרך כלל מתוך הסתמכות על שפת הגוף, את תחושותיהם של השחקנים ולהעריך בהתאם את הציפיות מן הפגישות או את תוצאותיהן. בראייה זו, הפוטו-אופ הוא חלק בלתי נפרד מן החברה הגלובלית שמשקיפה על עצמה בסדרה של טקסים אוניברסליים המשדרים יציבות, שקיפות וביטחון. דימוי זה, הדוחה חשאיות פנאטית, מעודד את צרכן המדיה לסגל תפיסת עולם אופטימית ושמרנית.

Michelle Obama looks away as (L-R) British Prime Minister David Cameron, Danish Prime Minister Helle Thorning-Schmidt and US President Barack Obama take a selfie Photo: ROBERTO SCHMIDT/AFP