סיטקום, קומדיית מצבים

ככלל, כל פרק בסיטקום הקלאסי מורכב משני סיפורים מרכזיים ואפילוג. האפיזודות צומחות מתוך עלילה בעלת נוסחה קבועה וסיטואציות המשתנות בתוכה. הדמויות, סטריאוטיפיות בדרך כלל, מגולמות על-ידי שחקנים קבועים. הסיטקום מצולם לרוב מול קהל חי ומבוים על-ידי במאי קבוע או מספר מצומצם של במאים. דבר זה תורם לאחידות סגנונית בפרקים השונים ולתחושה של "מציאות" מתמשכת, שאותה חווים הצופים משבוע לשבוע.

הסיטקום מתמקד במשפחה ונותן ביטוי לגלגוליו השונים של מוסד זה. המשפחה הטלוויזיונית, קרי המשפחה המשתקפת בעיקר בסדרות האמריקאיות, השתנתה במשך השנים. אם בסוף שנות הארבעים ובמהלך שנות החמישים והשישים הוצגו בעיקר משפחות מסורתיות וגרעיניות, למשל ב- Leave it to Beaver (ג'ו קונולי ובוב מושר, 1963-1957), הרי שהחל מאמצע שנות השישים מאכלסות את הסיטקום גם משפחות לא "מושלמות". אלה הן משפחות המורכבות מחדש על-ידי חלקי משפחות שנותרו מפרידות קודמות או משפחות שחוו גירושין ואלמנות. בהקשר זה ניתן לציין את הכול נשאר במשפחה (במקור: All in the Family, [נורמן ליר, 1979-1971]), משפחת קוסבי (וינברגר, לסון וקוסבי 1992-1984) ורוזאן (מאט ויליאמס, 1997-1989), אשר הציגו את דפוס המשפחה הקלאסית, ובמקביל את צער גידול בנות (Full House, [ג'ף פרנקלין, 1995-1987]) שהציגה משפחה חד-הורית, ואת מי הבוס (מרטין כהן ובלייק הנטר, 1992-1984), שעסקה במשפחה ללא נישואים (Cantor, 1991; Himmelstien, 1984).

בשנות התשעים הציג הסיטקום הטלוויזיוני דפוס משפחתי חדש. על המסך הופיעו, נוסף על סיפוריהן של משפחות במובן המסורתי, גם אפיזודות מחיי צעירים רווקים שחיים לבד או ביחד, ומהווים מעין משפחה סימבולית (משפחה מעין זו נמצא לעתים גם במקומות עבודה): הקשר בין חברי קבוצות אלה מזכיר בקרבה ובחמימות שלו את התא המשפחתי. סדרות בולטות מסוג זה היו סיינפלד (לארי דיוויד וג'רי סיינפלד, 1998-1989), חברים (דיווד קריין ומרתה קאופמן, 2004-1994) ודוסון קריק (קוין ווילאמסון, 2003-1998). אחת הדוגמאות הבודדות לסדרה משנות התשעים הממשיכה לתאר משפחה גרעינית הנה משפחת סימפסון, ששודרה הֵחל ב-1989 – סדרת אנימציה המדגישה ממדים ביזאריים וביקורתיים ביחס למוסד המשפחה.

בואו של האינטרנט בשנות התשעים, וכן התפתחויות טכנולוגיות בתחום האנימציה הממוחשבת, הביאו להתחדשות הסוגה. קומדיית המצבים האינטרנטית היא לרוב קצרה, פרועה ומצייתת פחות לעקרונות המבנה המסורתי של הז'אנר. בפלטפורמת הרשת, הסגמנטים מהם בנויה קומדיית המצבים נתונים ל"הרכבה עצמית"; אפשר לצפות בהם באופן עצמאי במנותק מרצף העלילה הליניארי. מבנה זה מביא את יוצרי הז'אנר להידוק העלילה ולקיצור הזמן שבין שורת מחץ אחת לשניה. למפגש של הסיטקום עם האינטרנט פנים נוספות: מעריצי הסדרות מוצאים באינטרנט כר נרחב לפעילות אינטראקטיבית הבאה לידי ביטוי בתגובות מיידיות,  בנסיון להשפיע על התכנים, ב"מפגש" ברשת עם כוכבי הסדרות, וכיוצא בזה. נראה גם כי זמינותן של סדרות עבר ברשת מעניקה לסיטקום חיי נצח. מאפיין נוסף הבא לידי ביטוי בשנים האחרונות הוא חדירת האנימציה אל הז'אנר. סדרות כמו משפחת סימפסון (מאט גרונינג, החל מ-1989) שהוזכרה או סאות' פארק (טריי פארקר ומאט סטון, החל מ-1997) בארה"ב ומ.ק. 22  (ירון ניסקי, דורון צור ואסף הראל, ב-2004) בישראל, התאפיינו בחתרנות יתר ביחס למקובל בסיטקום המסורתי ונחלו הצלחה לא מבוטלת, תוך שהן מגבשות מסביבן קהל צופים אדוק.

משום מרכזיותו, הסיטקום מעלה על סדר היום נקודה מרכזית הנדרשת בכל דיון על השפעת אמצעי התקשורת: האם השינוי בדפוס המשפחתי, המוצג על המסך, הנו שיקוף של תהליכים שהתרחשו בחברה, או שמא הטלוויזיה, בזכות מרכזיותה, משפיעה על האופן שבו אנו תופסים את דפוס המשפחה במציאות. כיוון חשיבה אחד מצביע על השפעתה הדומיננטית של הטלוויזיה על עיצוב המציאות, באשר היא משמשת כסוכן חִברות מן המעלה הראשונה. חשיפתם של ילדים לדפוסים הטלוויזיוניים של חיי משפחה מובילה, כך נטען, לקבלה ואימוץ של דפוסים אלה בחיים הפרטיים. גישה זו מזוהה בין השאר עם תיאורטיקן התקשורת ניל פוסטמן (Postman) ועם הרעיון של אובדן הילדות (חשיפתם של הילדים להיעדר הקונצנזוס החברתי בעניין הגדרת מוסד המשפחה) (פוסטמן, [1982] 1986). בשונה מכך טוען פילוסוף התרבות אומברטו אקו (Eco, 1985) כי הטלוויזיה אכן משפיעה על המציאות, אך השפעה זו מתבטאת דווקא בחיזוק הערכים השולטים ובמניעה או בעיכוב של השינויים. השינויים באופיו של התא המשפחתי הנם קוסמטיים בלבד, וזאת משום שערכים מרכזיים כמו עזרה הדדית, עבודת צוות ומשפחתיות עוברים בסופו של דבר כחוט השני בכל קומדיית מצבים. בין אם היא מציגה משפחה מסורתית, גרעינית או אלטרנטיבית, כל משפחה היא בסופו של דבר מעין "קבוצת משימה", צוות יעיל בעידן קפיטליסטי תחרותי, שמסוגל להתמודד עם הכוחות החברתיים השונים (ע"ע ניאו-ליברליזם).

הסיטקום מהווה קרקע פורייה לעיסוק בערכיה המשתנים של החברה: סדרות אחדות נחשבו לפורצות דרך מבחינה אידאולוגית ואסתטית. הכול נשאר במשפחה – אחת מקומדיות המצבים הקלאסיות בתולדות המדיום, היתה לסיפור הצלחה במולדתה, בריטניה. בהעברת הסדרה לארצות הברית ביקשו יוצריה לתקוף דעות קדומות המושרשות בקרב הציבור השמרני הלבן. הסדרה, שנחשבה נועזת בזמנה, פרצה גבולות מקובלים בהביאה אל המסך נושאים כמו הומוסקסואליות, קומוניזם, שוויון זכויות לאישה ועוד. ואולם מחקרים העלו כי לא זו בלבד שדמותו של ארצ'י באנקר, הארכי-שמרן, לא נתפסה כנלעגת, אלא שהוא עצמו הפך למושא של הזדהות ותמיכה.

בשנות השמונים הפכה משפחת קוסבי למשפחה הפופולרית והמייצגת ביותר של תקופתה. החידוש נבע מהצגה לא מקובלת עד אז של השחור כמי שמגשים את החלום האמריקאי הלבן. המדובר במשפחה גרעינית בעלת דפוסי תקשורת פתוחים, המחשיבה השכלה והכשרה מקצועית ומכירה בחשיבות המסורת והשורשים. מבקרים ועיתונאים ראו בסדרה פריצת דרך וטענו שהצלחתה טמונה בקידוד מחדש של הסטריאוטיפים השחורים (אחרים טענו שהסדרה מציגה שחורים "אשכנזים").

ב-1989 שודרו פרקיה הראשונים של סיינפלד, סדרה שהצהירה על עצמה שהיא "על כלום". הסדרה תיארה משפחה סימבולית בת ארבעה חברים – שלושה גברים ואישה – בעלי קשר אינטימי קרוב. חלק גדול מזמן הבילוי המשותף מתרחש בדירתו של ג'רי, שבה כולם "מרגישים בבית". הסדרה מתארת הווי של רווקות ומערכות יחסים קצרות ומזדמנות בין חברים לעבודה או בין אנשים שנפגשו באקראי. מערכות יחסים אלה מוצגות באופן נלעג ומעוות. זוגיות לאורך זמן, הקמת משפחה וגידול ילדים, מסומנים כבלתי אפשריים בעולמם של הארבעה: זוהי מציאות מאיימת שעלולה לסכן את שגרת חייהם הנהנתנית והמוזרה. "הסיינפלדיזם הוא התגלמות שנות התשעים, חיים שמתנהלים בקבוצות קטנות של חברים בעלות הווי פנימי ובדיחות ייחודיות שזר לא בהכרח יבין, נטולי אידאולוגיה, תוך קבלת הסדר החברתי הקיים, אירוניים, ציניים, מפוכחים […] בגלל יכולתה לנסח את הלך הרוח של שנות התשעים ולהציע סוג כלשהו של מוצא פילוסופי מהבעייתיות הכרוכה בו, הפכה 'סיינפלד' לסדרה הקומית החשובה ביותר של העשור. תחת להיות על כלום, כמאמר המוסכמה, היא היתה על הכל" (אלפר, 1999). ואכן דומה כי סיינפלד, שהיתה אחת הסדרות המצליחות של כל הזמנים, הרחיקה לכת מקודמותיה: היא הפכה לראי מוקצן של מצב הרוח הניהיליסטי והנהנתני עם שקיעת האידאולוגיות; פרודיה אכזרית על החלום האמריקאי (אינדיווידואליזם, אופטימיות, עבודת צוות, הישגיות). היתה זו דוגמה מרתקת ליכולת של אמריקה לצחוק על עצמה מבלי לערער מן היסוד את מערכת האמונות שמכוננות את "בית האמיצים".

Michael Anthony Richards as Cosmo Kramer on the television sitcom Seinfeld