מינימליזם (במוזיקה)

(Minimalism (in Music

http://www.graphics.com/

זרם במוזיקה שצמח בארצות הברית ובאירופה בשנות השישים של המאה ה-20. הזרם מזוהה עם מלחינים כגון טרי ריילי (Riley), סטיב רייך (Reich), פיליפ גלאס (Glass), ג'ון אדמס (Adams), וכן עם מלחינים אירופאיים, כגון מייקל נימן (Nyman), גרהם פיטקין (Fitkin) ואחרים. המינימליזם הוא ריאקציה מובהקת לאוונגרד המודרניסטי ששלט בכיפה במוזיקה האירופאית והאמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה. כנגד מורכבות הרמונית ומלודית, שאפיינה את הסגנונות המודרניסטיים, הציע המינימליזם מבנה הרמוני, סטטי, המבוסס על חזרה ומִחזור של תבניות מלודיות וריתמיות. כנגד רוח החדשנות והאוונגרד, המאפיינת את המודרניזם, הציג המינימליזם שמרנות ונטייה לחזור לסגנונות העבר, לצורות ביטוי קלאסיות. הסגנון המינימליסטי משתלב בתוך האסתטיקה הרב-תרבותית של סוף המאה ה-20 והוא נטמע לעתים בסגנונות המוזיקליים המאפיינים את העידן החדש.

המינימליזם החדש במוזיקה מעמיד אסתטיקה חדשה המאופיינת בקו אנטי-אוונגרדי מובהק.  המוזיקה האוונגרדית (המושפעת מן המסורת הסריאלית נוסח שנברג, וברן, ברג ואחרים) מתגדרת במורכבות מוזיקלית שלעתים נדמית כ"מורכבות לשם מורכבות", וכך מאבדת את הממד התקשורתי שלה עם הקהל הרחב (Nyman, 1993). המוזיקה האוונגרדית מבליטה את המרחק בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה". המינימליזם, לעומת זאת, שואף לצמצם ניגודים אלה וליצור חיבור בין סגנונות פשוטים וקליטים (פופ, ג'אז, רוק) לבין סגנונות מורכבים ואליטיסטיים כגון המסורות השונות של המוזיקה הקלאסית (רגב, 1995). המינימליזם שואף אפוא לחזור אל הזיכרונות המוזיקליים של העבר, זאת בניגוד לנטייתו של המודרניזם להמצאתיות ולחידוש. יצירתו של המלחין הלטוי ארבו פֶּרְט Pärt, 1964) Collage Sur Bach) יכולה לשמש דוגמה מעניינת להיבט זה.

בעוד המוזיקה המודרניסטית שואפת לדיסוננטיות, לאַ-טונליות, לקינטיות ולמורכבות המבנה, המוזיקה המינימליסטית מבקשת להבליט יסודות קלאסיים ורומנטיים. מוזיקה זו שואפת למבנה הרמוני סטטי המבוסס על חזרה ומִחזור של תבניות מלודיות וריתמיות. בסגנון זה בולטת הפרגמנטציה של מקטעים מוזיקליים החוזרים על עצמם, תוך שלילת הרצף הליניארי של המרקם המוזיקלי.

המוזיקה המינימליסטית שואפת לתת ביטוי ליסודות קולקטיביים של התרבות. היא אינה אמורה לשרת חוויה אקספרסיבית-אישית חדשה, כי אם לתת מבע לאוסף של אפשרויות הגלומות בהיסטוריה המוזיקלית של העבר. המוזיקה נותנת ביטוי לקולותיה של החברה הרב-תרבותית, המושפעים מאווירת המדיה והצריכה העכשווית. דוגמה מובהקת לכך היא המוזיקה של פיליפ גלאס (Glass), למשל האופרה איינשטיין על החוף (1976) או פסי הקול לסרטים כגון הנבואה (גודפרי רג'יו, 1988),  השעות (סטפן דאלדרי, 2002) ועוד.

המינימליזם נוטה לאקלקטיות סגנונית. בדומה למגמות מקבילות באמנויות אחרות (בעיקר באדריכלות), גם כאן מוצא את עצמו האמן (המלחין) מצטט מסגנונות ומתקופות שונות, כלומר עוסק בייצוג מחדש ובניכוס של סגנונות אמנותיים מן העבר בהקשרים חדשים. דוגמה לכך היא הפסקול שכתב מייקל נימן (Nyman) לסרטיו של הבמאי הפוסטמודרני פיטר גרינווי (Greenaway); כך, למשל, בחוזה השרטט (1982), הוא ביסס את המוזיקה שלו על תבנית של חזרה מעגלית שאותה שאל ממלחין הבארוק הנרי פרסל  (Purcell). בסרט אחר של גרינווי, טובעים במספרים (1988), נעשה שימוש מתוחכם בפרק האיטי מתוך הסימפוניה הקונצרטנטית לכינור וויולה של מוצרט.

השימוש בטכניקות של ציטוט יוצר מעין בריקולאז' של סגנונות מצויים, לדוגמה ביצירתו של ג'ון זורן הפרי האסור(Zorn, Forbidden Fruit). ביצירה מופיע ציטוט של רביעיית מיתרים קלאסית (נוסח היידן ומוצרט) המלווה בחריקות ובשריטות של מחט על תקליט ויניל (ע"ע ראפ). המלודיות והקקופוניה המוזיקלית מנומרות בשירת געגוע יפנית, היוצרת אווירה של תשוקה ויופי אלגי רחוק.

לסיכום, המינימליזם במוזיקה הציג אסתטיקה חדשה שנתנה ביטוי למגמות פוסטמודרניות מובהקות, כגון עירוב בין תרבות גבוהה לתרבות פופולרית, בין כושר ההמצאה לבין כוח הזיכרון (Beverly, 19800). מגמות אלו השתלבו באסתטיקה הכללית של התקופה החל בשנות השישים של המאה ה-20 ועד למוזיקת העולם ולמוזיקה של העידן החדש, שהופיעו בזירה האמנותית משנות השמונים של המאה ה-20 ואילך (ע"ע מינימליזם (באמנות ובאדריכלות)).

 

מקורות

רגב, מ' 1995: רוק: מוזיקה ותרבות, תל אביב: זמורה-ביתן.

Beverly, J. 1980: "The Ideology of Post Modern Music and Left Politics", Postmodern Culture, Vol. 1 (Sept. 1990).

Nyman, M. 1993: "Against Complexity in Music", in: Dochertly, T. (ed.), Postmodernism, A Reader, New York, London, Harvester: Wheatsheaf.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

http://www.graphics.com/

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×