אינדקס-אייקון-סמל

Index-Icon-Symbol

https://www.pinterest.com/pin/307018899568161411/

מערכת מיון של סימנים. הסמיוטיקאי סנדרס פירס (Peirce) חילק את הסימן לסוגים המובחנים זה מזה באופני הזיקה שלהם למציאות החיצונית שהם מציינים, כלומר בהגדרת הקשר בינם לבין האובייקט הממשי שהם מחליפים. האינדקס הוא סימן המבוסס על קשר טבעי; האייקון מבוסס על קשר של דמיון בתכונה משותפת; ואילו הסימבול מייצר זיקה שרירותית-הסכמית בין הסימן לבין האובייקט שהוא מייצג.

אינדקס –  (בלטינית: Index – דבר המצביע על דבר אחר, וגם שמה של האצבע המצביעה). הקשר בין האינדקס לאובייקט שהוא מציין הוא קשר טבעי, וזאת בניגוד לאופנים ההסכמיים של סימון בשני המקרים האחרים. האינדקס יוצר זיקה ישירה בין המסמן למסומן: המסמן מצביע לעבר המסומן. דוגמה קלאסית שמביא הבלשן רומן יאקובסון (1986) היא האצבע (המסמן) המושטת לכיוונו של עצם מסוים (המסומן), "חודרת" אליו ומציינת את קיומו. כך, לדוגמה, בציורו של קאראווג'ו, פקפוקו של תומס הקדוש (1601-1603), אצבעו של תומס חודרת אל תוך פצעו של ישו ומתמזגת עמו. רעיון הסבל והפקפוק לובש צורה גשמית, הגוף הופך לאתר של כאב. מקום החדירה הפיזית הוא מקום הפקפוק הקונספטואלי. מקור הפקפוק הוא מקור הכאב. הכאב הופך לציון טהור של הגופניות (Panofsky, 1960). הסימון האינדקסיאלי מצמצם אפוא את המרחק בין המסמן למסומן. בצורת סימון זו ישנה תסמוכת (Contiguity) ממשית בין האצבע לבין היעד שהיא מצביעה עליו. ישנו גם קשר של סיבה-תוצאה בין המסמן למסומן. משום כך ניתן לקרוא לסימון האינדקסיאלי גם סימון מטונימי, שהרי במטונימיה מתקיימות שתי זיקות: (א) זיקה סיבתית – סיבה/תוצאה, חלק/שלם וכן הלאה; (ב) זיקה של סמיכות בין מסמן למסומן. למשל, העננים הם אינדקס הקשור אסוציאטיבית לגשם, ולכן אנו "מצביעים" לעברם בהקשר לגשם. העשן הוא אינדקס של אש וכדומה.

 

אייקון  – (ביוונית: Eikon – פסל, צלם). האייקון מבוסס על העיקרון של שיתוף ודומות (Likeness) חזותית בין המסמן למסומן. האייקון מציין תכונה דומה לזו של האובייקט שהוא מסמן. למשל, תמרור הדרכים "ילדים חוצים את הכביש" מתאר רק צלליות של ילדים הדומים בהופעתם (כלומר במסמן שלהם) לילדים הממשיים המוכרים לנו מן המציאות החיצונית (ילדים אלה הם המסומן). צלליות הילדים הן אפוא אייקון שנועד להחליף את הילדים האמיתיים ולבוא במקומם. תכונה משותפת צריכה לקשור בין האובייקט הממשי לבין תחליפו, הסימן האייקוני. לדוגמה, האיקונין של ישו, שנישא בתהלוכות דתיות, איננו ישו, אלא סימן שבא במקומו. בין הסימן לבין האובייקט הממשי שהוא מציין חייב להתקיים שיתוף בתכונה כלשהי. במקרה זה, התכונה המשותפת הן לפסלו של ישו והן ל"ישו האמיתי" היא הסבל, או נכון יותר, התשוקה והסבל (ה-Passion), המוסבים הן על המסמן (האיקונין) והן על המשמעות המופשטת שהוא מכוון אליה (Mitchell, 1980).

 

סמל, סימבול –  (ביוונית: Symbol – סמל, סימן, דמות). הסמל יוצר זיקה קונבנציונלית, הסכמית ושרירותית, בין המסמן למסומן. הוא אינו מחייב שיתוף המבוסס על סמיכות, סיבתיות או דמיון. יאקובסון מציע את האבחנות הבאות: "בניגוד לתסמוכת הממשית שבין המכונית שמצביעים עליה לבין כיוון תנועת ההצבעה של האצבע, ובניגוד לדמיון הממשי שבין המכונית הזו לבין גלופה או תרשים שלה, אין צורך בכל קרבה ממשית בין שם העצם 'מכונית' לבין כלי הרכב המכונה כך" (יאקובסון 1986: 72). הקשר הלוגי בין המסמן הפונטי "מכונית" לבין המסומן הלוגי-קונספטואלי (כלי תעבורה פרטי על גלגלים) הוא שרירותי ונקבע על-ידי השפה. באותה מידה, המילה "ישו" מסמנת את עקרון הסבל האנושי בשל יחס קבוע בתוך השפה ואינה תלויה כלל בקשר בין הצליל הפונטי "ישו" לבין תמונת הסבל שהיא המסומן שלו. כל מילה היא אפוא סמל שרירותי. לעומת זאת, כתב ההירוגליפים מבוסס על תבנית אייקונית.

 

מבט ביקורתי על החלוקה הסמיוטית מסנדרס פירס ועד רומן יאקובסון מצביע על התשוקה המערבית למיון, לשליטה, להיררכיה. החלוקה עוסקת במעמדו של הסימן, החל מן הממד החומרי ביותר (אינדקס, אייקון) ועד לממד המופשט הסימבולי ביותר שלו, התלוי בחוקי השפה בלבד. זהו גם מעבר מן התרבות הקלאסית (שחלקה הניכר הוא איקונולוגי – מבליט את החוויה הפגאנית של הדימוי הגופני) אל התרבות המודרנית הנוטה להפשטה ומתמקדת במבנה הפונקציונלי שיוצרים הסימנים בשפה, שהרי השפה מטבעה היא סימבולית-רציונלית, בלתי תלויה בממד החומרי של הניסיון.

בעידן הפוסטמודרני אפשר לזהות מעין חזרה לעיצוב אינדקסיאלי ואייקוני. זוהי חזרה לניאו-פגאניות (כהגדרתו של ליוטאר) המבליטה את איכויותיו של הדימוי והגוף על רקע שקיעתו של הפורמליזם הקונספטואלי (שקיעתו של המסומן). לפנינו חזרה אל הממד הדימויי תוך ניסיון לעבות את המסמן, לייצר חוויה שמאניסטית-חושנית, המתגלמת למשל ביצירותיהם של אנדי וורהול וגוז'ף בויס. את גילוייה נוכל למצוא במוצרים רבים של התרבות העכשווית – החל מן האייקונים הגופניים של המחשב ועד ליצירה הספרותית העכשווית, למשל נוירומנסר של ויליאם גיבסון ([1984] 1994). יצירה זו מציירת את המרחב הדיגיטלי כמרחב של חושניות מיידית ומלנכוליה מתמשכת. ככל שהתרבות נהיית גופנית ופתיינית יותר, כך גוברת בה הנטייה לעבר הדימוי והדמיון (שעומדים ביסוד היחסים האייקוניים. זוהי ההשתוקקות אל הגוף המוקצן בעידן של ייצוגים אייקוניים רוויים: הזמרת מדונה כאייקון פמיניסטי, שכפולה של מרילין מונרו כסימן לשקיעת הזוהר בעידן השעתוק הטכני ועוד.

מקורות

גיבסון, ו' [1984] 1994: נוירמנסר, תרגום: ד' פלד, תל אביב: ספרית מעריב.

יאקובסון, ר' 1986: סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה, תל אביב: המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, הקיבוץ המאוחד.

ניר, ר' 1989: סמאנטיקה עברית משמעות ותקשורת, יחידת לימוד 1, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

Barthes, R. 1982: "The Reality Effect", in: Todorov, T. (ed.), French Literary Theory Today, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 11-18.

Keir, E. 1980: The Semiotics of Theatre and Drama, London & New York: Methuen.

Mitchell, W.J. 1980: Iconology, Chicago: University of Chicago Press. 

Panofsky, E. 1960: Renaissance and Renascences in Western Art, New York: Harper and Raw.

Peirce, C. S. [1931] 1958-1966: "The Icon, Index and Symbol", in: Hartsthorne, C. and Weiss, P. (eds.), Collected Papers of C. S. Peirce, 8 vols., Cambridge, MA: Harvard University Press.

תאור / מקור התמונה:

https://www.pinterest.com/pin/307018899568161411/

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×