דיסטופיה

Dystopia

Metropolis, Director: Fritz Lang, 1927

סדר "מפלצתי", מעורר חרדה; מבנה דעת, תמונה או טקסט המערערים על עקרונות הסדר ההרמוני שטוותה האוטופיה ועומדים ביחס של ניגוד או השלמה אליה. הדיסטופיה היא אנטי-אוטופיה, כעין ראי עקום, מעורר חלחלה, של מציאות שפנתה עורף לשלמות, וככזו היא מעין מראה שלילית שלה. האוטופיה היא ניצחונה של החברה האידאלית. הדיסטופיה היא סבלו של היחיד בתוך המסגרת הטוטלית.

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לתאר את המונח "דיסטופיה" ללא ידיעת הקריטריונים המוסריים, הקוגניטיביים או הנפשיים המשמשים את החשיבה האוטופית. הדיסטופיה משרתת מטרות חינוכיות דומות לאלה של האוטופיה, אלא שהיא עושה זאת על דרך השלילה. דיסטופיה כגון עולם חדש מופלא של אלדוס האקסלי ([1932] 1985) אינה אפוא התמכרות שוקקת לרוע, כי אם אמצעי סאטירי, המבקש באמצעות המראה השחורה דווקא לתקנו.

דוגמה מובהקת לדיסטופיה היא הסרט ברזיל (טרי גיליאם, 1984). במרכז הסרט תיאור של סדר חברתי הנוהג במדינה טוטליטרית. הטרור שנחווה בה מורכב מן התערובת המוזרה של טוטליות עריצה (נוסח 1984 לאורוול) וטכנולוגיה מיושנת, אנכרוניסטית ועלובה, שאינה אלא פרודיה זבלית ומגומדת על קדמה או זוהר פוטוריסטי. עיר זו, שבה "האח הגדול" בדמות המשרד למִחזור אינפורמציה, שולט בכול, משאירה מעט מאוד מרחב לפרט, המבלה את חייו בשרשרת בריחות לעולם החלומות (שם הוא נוסק כמלאך או כסופרמן לשמים, חופשי מדאגות); התנסויות ביורוקרטיות ושרשרת של מעשי חבלה משתלבות בהדוניזם חסר הדאגה שמסביב. תערובת זו של טרור והדוניזם מאפשרת לשלטונות לקיים משטר חירום, להטיל הגבלות מרחיקות לכת על הפרט ולהביא עליו, לבסוף, את מותו. הדיסטופיה מוצגת בסרט במלוא שיעורה המאיים דווקא משום שהיא מתוארת כאתר מוקצן של בידור והגשמת חלומות (Wish Fulfillment): "ברזיל" – כפי שאומרת כותרת הסרט ונעימת הנושא שלו – היא רק "State of mind". זוהי היסחפות לממד האסקפיסטי שלובשת המטאפורה "אמריקה" בקולנוע האמריקאי של שנות השלושים והארבעים (כמו, לדוגמה, הסרט גילדה [צ'רלס וידור, 1946], שעלילתו ממוקמת בקזינו מפואר בבואנוס איירס). ברזיל הוא תרגיל בבריחה מן המציאות, על רקע רוע פוליטי שאיש אינו מעוניין ללחום בו. זוהי מטאפורה שמתארת באופן ביקורתי את החשיבה האוטופית בכללותה.

כפי שנטען, הדיסטופיה היא אוטופיה בראי הפוך. בדומה לאוטופיה, גם היא מתארת סדר בדיוני הנתפס כמאיים וכמזיק. הדיסטופיה יכולה להופיע בתוך ז'אנרים מגוונים: סיפורי מסע אל ארץ הרוע, מסה פוליטית על משטר משובש, תיאור של מרחב עירוני הנתפס כמאיים (לדוגמה המינה ליזה של אורלי קסטל-בלום [1995] או הסרט אחד מן הלב של פרנסיס פורד קופולה [1982]). הדיסטופיה היא חלק מן החשיבה הבינארית הרציונלית של המערב. תכונותיה ה"שליליות" נועדו לענות על צרכים רציונליים, "חיוביים": לסמן את הקוטב של הגיהינום על מנת לאותת על כינונו האלטרנטיבי של גן העדן. לבסוף, ראוי לציין את הזיקה בין דיסטופיה לבין המושג הפוקויאני הטרוטופיה: כמוהה, מציינת הדיסטופיה מרחב אחר, שנוצר כתוצאה מיחס אירוני בין מרחב מדומיין לבין מרחב מציאותי.

מקורות

אורוול, ג'  [1949] 1971: 1984, תרגום: ג' אריוך, תל אביב: עם עובד.

—  [1945] 2001: חוות החיות, תרגום: א' יבין, תל אביב: עם עובד.

האקסלי, א' [1932] 1985: עולם חדש מופלא, תרגום: מ' ויזלטיר, תל אביב: זמורה-ביתן.

קסטל-בלום, א' 1995: המינה ליזה, ירושלים: כתר.

Baker-Smith, D. (ed.) 1987: Between Dream and Nature: Essays on Utopia and Dystopia, Amsterdam: Rodopi.

Booker, M. K. 1994: The Dystopian Impulse in Modern Literature, Fiction as Social Criticism, Westport, CT: Greenwood Press.

Forster, E. M. [1909] 1997: "The Machine Stops", in: The Machine Stops and Other Stories, London: Andre Deutsch.

Kumar, K. 1987, Utopia and Anti-Utopia in Modern Times, Oxford: Basil Blackwell.

Richter, E. P. 1975: Utopia/Dystopia?: Threats of Hell or Hopes of Paradise?, Issues in Contemporary Ethics, Cambridge: Schenkman Pub. Co.

תאור / מקור התמונה:

Metropolis, Director: Fritz Lang, 1927

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×