קלאסי, מוזיקה קלאסית

Classical

Source: Unknown

(א) קלאסי: שם תואר המציין מופת. התואר מתייחס להישג, ליצירה, לאובייקט או לסובייקט הנחשבים נצחיים, בלתי תלויים באופנות חולפות; (ב) צורת חשיבה ופרקטיקה אמנותית הנוגעת ל"תקופה הקלאסית" של יוון העתיקה או לתקופה הניאו-קלאסית במאה ה-18; (ג) מוזיקה קלאסית: מוזיקה אמנותית המושמעת באולמות הקונצרטים וכוללת בעיקר את המסורת של המוזיקה המערבית לדורותיה, מימי הביניים ועד ימינו; מוזיקה המצטיינת ברוחב יריעה, בארגון מורכב ובעושר הרמוני ומלודי; מוזיקת עילית (קלאסית מלשון class, מעמד): מוזיקה השייכת למעמד הגבוה ולבורגנות, בניגוד לסוגי מוזיקה אחרים השייכים להמונים, למשל מוזיקה עממית ומוזיקת פופ ורוק. אף שההגדרה מקורה במאה ה-18, הקונוטציות ה"גבוהות" של המונח נשמרו עד ימינו. המוזיקה הקלאסית נחשבת בעיני רבים חלק מן התרבות הגבוהה, הנוקטת יחס שיפוטי כלפי תרבויות מוזיקליות אחרות.

הגדרתה של המוזיקה הקלאסית נוגעת בשלוש סוגיות מרכזיות: הקורפוס (הגוף) של היצירות הנחשבות קלאסיות; ערוצי התקשורת שמוזיקה זו מקיימת עם מאזיניה; והמשמעות החברתית והתרבותית שנודעת לסגנון זה לעומת סגנונות מוזיקליים אחרים. לגבי הסוגיה הראשונה, מבדיקה של מגוון היצירות המוגדרות "קלאסיות" עולה שמדובר במסורת המוזיקלית של המערב. ראשיתה של מסורת זו עם הזמירות הכנסייתיות הגרגוריאניות (שתחילתם במאה ה-6 ושיאם במאה ה-11 לספירה), והמשכה במוזיקה הדתית והחילונית (הטרובדורים והמיניזינגרים) של ימי הביניים. מלחינים חשובים מימי הביניים ומתקופת הרנסנס הם פון בינגן (המלחינה הקלאסית הראשונה), דִפְּרֶה, גבריאלי, גֶ'זוַואלדו, פָּלֶסְטְרִינָה, בִּירד, דַאולנד ואחרים. הבארוק, המצטיין בעושר פוליפוני, מעלה את קרנה של המוזיקה הקלאסית. הדמויות המרכזיות מתקופה זו הן מונטוורדי, אלֶגְרי, פֶּרסֶל, באך, הנדל, ויוולדי ואלבינוני.

התקופה הקלאסית של המאה ה-18 הביאה את המוזיקה המערבית לאחד משיאיה. מלחיניה המרכזיים הם מוצרט, היידן ובטהובן, אנשי האסכולה הווינאית הראשונה. התקופה הרומנטית במאה ה-19 הרחיבה את גבולות הביטוי האקספרסיבי מעבר לצורה הקלאסית המוקפדת והפכה את המלחין לגיבור תרבות הקרוב במעמדו למעמד הכוכב בימינו. עם הרומנטיקנים המפורסמים נמנים בטהובן (שהוא מלחין קלאסי ורומנטי גם יחד), שוברט, שומאן, ברליוז, ברהמס, ליסט, וגנר ומהלר (שאפשר להגדירו גם מלחין פוסט-רומנטי).

המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 העלו לקדמת הבמה סגנונות חדשים, כגון האימפרסיוניזם נוסח דביוסי. במהלך המאה ה-20 הופיעו אסכולות מוזיקליות חדשות כמו המוזיקה הא-טונלית של שנברג ושל תלמידיו, והסגנון האקלקטי של סטרווינסקי. משנות השישים של המאה ה-20 החלה המוזיקה הקלאסית להתאפיין בפלורליזם סגנוני. מצד אחד אפשר להבחין בהמשך ובפיתוח של המוזיקה האוונגרדית מבית מדרשו של שנברג, ומצד אחר החלו להופיע ניצנים של מוזיקה חדשה, בעלת סגנון קומוניקטיבי יותר. תהליך זה התרחש ביצירותיהם של מלחינים רבים ובהם טָאוֶונֶר, נימֶן, פֶרת, גְלאס, גוּרֶצקי וטרקמיטסו: סגנון זה נקשר גם לאסתטיקה של מלחיני העידן החדש (ע"ע מינימליזם (במוזיקה)). אף שישנם גם מלחינים לא אירופאים השייכים למסורת זו, היא מבטאת אידאלים מובהקים של המערב: תחכום, כושר הרמוני, מורכבות הצורה ושלמות הביצוע (Beverly, 1990).

הסוגיה השנייה עוסקת בשאלה כיצד המוזיקה הקלאסית מתַקשרת עם קהליה. גם כאן שולטים האידאלים של המערב. בעידן של שקיעת הרגש והפולחן הדתי, לאחר דעיכת החוויה הקהילתית המענגת ברוח הקרנבל של ימי הביניים והרנסנס, עלה הצורך בצורה חברתית חדשה שתאחד את הציבור, וזו התגלמה בישיבת הקהל בצוותא, בחגיגיות שקטה ומרוממת, תוך שותפות כמו-דתית בפולחן החילוני של המוזיקה שהחליף את פולחני העבר. מובן שאין מדובר בשינוי פתאומי אלא בתהליך מתמשך שהתפתח לאורך מאתיים השנים האחרונות. במאה ה-18 עדיין מקובל היה לראות בהצגת האופרה אירוע הקרוב ברוחו לקרנבל. לצד התבוננות והקשבה קיים הקהל צורות נוספות של תקשורת: שיחה, אכילה, תגובות ספונטניות של שביעות רצון, ביקורת קולנית וקריאות בוז רמות. באותה עת טרם נפרדה המוזיקה מן הספרה של החיים האנושיים הכלליים. אולם במאה ה-19 ובמאה ה-20 פינתה מציאות זו את מקומה לחוויה הקנונית ה"מקודשת" של אולם הקונצרטים: האזנה למוזיקה קלאסית הפכה לדת אזרחית מקובלת, חלק בלתי נפרד מהפולחן האסתטי החילוני של הבורגנות. פולחן נוסף שהתפתח בד בבד היה הערצת האמנות וקידוש המוזיאון.

בהשוואה לתקשורת שיוצרת מוזיקת הפופ או הרוק, המוזיקה הקלאסית מבקשת בראש ובראשונה לפנות אל הדמיון הפנימי ואל היסוד הקוגניטיבי של המאזין. היא מתמקדת בהנאה מרוסנת המנטרלת בדרך כלל את הגוף, ופונה באופן טבעי אל האידאלים המערביים הבסיסיים: הכרה במבנה; זיהוי הרצף של הרעיונות המוזיקליים; חוויה רגשית המתקיימת תוך שליטה ובקרה. התקשורת שמייצרת המוזיקה הקלאסית עומדת בניגוד מובהק לזו של מוזיקת הרוק, שהיא בעיקרה מוזיקה גופנית, המשתמשת בגופם של המבצע ושל המאזין ליצירת חוויה החוצה את הגבולות בין הבמה לקהל.

הסוגיה השלישית היא מקומה ומשמעותה של המוזיקה הקלאסית בסצנה התרבותית של ימינו,  המצטיינת בריבוי סגנונות: פופ, רוק, ג'אז, מוזיקת עולם, היפ-הופ, ראפ, האוס, טראנס, פאנק/פוסט-פאנק, טכנו ועוד. למרות הגיוון הרב, נראה שאפשר להציב את המוזיקה הקלאסית בקוטב אחד ואת הסגנונות האחרים בקוטב הנגדי. מהלך זה אפשרי בשל המבט ההיררכי והשיפוטי של המוזיקה הקלאסית על סגנונות אחרים. הגדרתה מרמזת על מופתיות, על נצחיות ועל טעם טוב. הסגנונות המוזיקליים האחרים נתפסים לכל היותר כבידור, מעין הסחת דעת והתמכרות להנאה חולפת ושטחית שאי-אפשר להשוותה לחוויה הקלאסית. אולם נראה שבימינו הולכת התבוננות זו ומתערערת בתהליך דו-סטרי, פרי ההתקרבות בין ה"גבוה" ל"נמוך" וחציית הקווים ההדדית בין סגנונות מוזיקליים שונים. דוגמה לכך היא הרצון להקנות לג'אז נופך של מוזיקה קונצרטית. דוגמאות אחרות הן המבצעים והתוכניות המיוחדות שנועדו לגייס למוזיקה הקלאסית קהל מאזינים צעירים, וכן שיתופם של אמני רוק בקונצרטים סימפוניים. הפופולריות הגואה של האופרה בשנים האחרונות היא דוגמה נוספת לניסיון להחזיר את המוזיקה הקלאסית אל החוויה הקהילתית שממנה צמחה. מן הכיוון האחר מתנהל מהלך מקביל, המבקש להפוך את המוזיקה הפופולרית להתנסות מורכבת ועשירה הפונה לקהל מתוחכם ואנין טעם (למשל הופעתה של להקת "מטאליקה" עם התזמורת הסימפונית של לונדון). תהליך זה, המאפיין את העולם הפוסטמודרני משנות השישים, משפיע על התפתחותה של המוזיקה הקלאסית בימינו.

אפשר להתבונן במוזיקה הקלאסית מכיוונים מנוגדים. מהכיוון האחד אפשר לראות בה סמן איכותי וביקורתי של התרבות, כפי שגרס תיאודור אדורנו בספרו The Philosophy of Modern Music  ניגוד למוזיקה המסחרית, הנענית להיגיון של צריכה וביקוש, המוזיקה הקלאסית מחויבת למסורת של חדשנות אסתטית. ייעודה הוא להרחיב את גבולות הדמיון האנושי. כדי להשיג מטרות אלה על המוזיקה להיות משוחררת מתביעות השוק ולקיים שיג ושיח רק עם המסורת המוזיקלית לדורותיה. גישה זו מברכת על הניתוק בין המוזיקה הקלאסית לסגנונות מוזיקליים אחרים. היא רואה במוזיקה הקלאסית עוגן השומר על התרבות מפני "פלישת הברברים".

כיוון אחר רואה בחיוב את הסרת המחיצות בין הסגנון הקלאסי לסגנונות מוזיקליים אחרים. הפלת מחיצות זו נתפסת כחלק מתהליך רחב היקף של הסרת החומות בין מוצרי תרבות שונים, תהליך שבסופו שירָתה של אום כולתום עשויה להיחשב איכותית לא פחות מיצירתו של בטהובן. מגמה זו חותרת לעירוב לא היררכי בין סגנונות. היא מצביעה על שיתוף פעולה בין האמנותי לפופולרי (למשל במוזיקה של שוסטקוביץ, גורצקי, גלאס, פֶרת ואחרים) ותומכת באקלקטיות מוזיקלית ובניסיון לרענן את טקס ההאזנה הבורגני כפי שהתקבע במערב. מְבַצעים מסוימים, דוגמת הכנר ניג'ל קנדי והפסנתרן פזיל סאיי, מרחיקים לכת ורואים בקונצרט פרפורמנס ברוח הרוק. מוזיקאים אלה, החותרים להפוך את הביצוע הקונצרטי למכופתר פחות ול"גופני" ותיאטרלי יותר, מסמנים מגמות חדשות המביאות לדמוקרטיזציה של הטעם ומגבירות את המעורבות ההדדית של הקהלים השונים בחוויית המוזיקה.

מכאן לאן?

תחום:

Adorno, T. W. [1948] 1973: The Philosophy of Modern Music, trans. A. G. Mitchell and W. Blomster, New York: Contineum.

— [1938] 2002: Essays on Music, Selected, with introduction, commentary, and notes by R. Leppert, trans. S. H. Gillespie, Berkeley: University of California Press, pp. 288-317

Beverley, J. 1989: "The Ideology of Postmodern Music and Left Politics", Critical Quarterly, 31 (1) (Spring), pp. 40-56.

Born, G., and Hesmondhalgh, D. (eds.) 2000: Western Music and its Other: Difference, Appropriation and Representation in Music, Berkeley: California University Press.

 

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

Source: Unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×