ברבי

ברבי: הבלונדינית בעלת הגוף המושלם – מותניים צרים, רגליים ארוכות וירכיים מעוצבות – נראית תמיד במיטבה. לצדה בן זוגה קן, והיא מצוידת במלתחה עשירה ובבתים רבים, מאופרת ולבושה בבגדים שעוצבו במיוחד בעבורה בידי מעצבי צמרת כגון אוסקר דה לה רנטה (De La Renta), איב סן לורן (Saint Laurent), קנזו (Kenzo) ופרי אליס (Ellis). סביב דמותה התפתחה תעשייה שלמה של מוצרים המכניסים הון עתק לחברת מאטֵל, יצרנית הבובה: מערכות בגדים, בגדי ים, תקליטים, ספרים, מנורות, תצרפים, משחקי מחשבה, קלפי משחק, סדינים ומצעים, קופסאות תכשיטים, צלחות וכוסות. ברבי משווקת בכמאה מדינות והיא הצעצוע הנמכר ביותר בעולם. ב-1976 הציגה חברת מאטל את "כיכר האופנה" של ברבי – קניון שלם ובו חנויות בגדים, חנויות לאביזרי אופנה, מסעדות ועוד. כך הורחבו אפשרויות הרכישה סביב המותג המפורסם.

אפשר לדון בתופעה מהיבטים שונים. השיח הפמיניסטי עסק בתפקידה המרכזי של ברבי בעיצוב אידאל היופי הנשי. השאיפה לממש את מודל הברבי – אישה גבוהה, בלונדינית, בעלת חזה שופע ומותניים צרים, בלתי אפשריים – מעודדת לעתים נערות ש"גדלו על ברבי" להרעיב את עצמן עד כדי אנורקסיה. בהקשר זה ידועה הדוגמה של סינדי ג'קסון, שהצליחה בעזרת סדרת ניתוחים להפוך את עצמה לברבי אנושית. הנציגה העולמית המובהקת של ברבי היא הדוגמנית קלאודיה שיפר, המגלמת את אידאל היופי הארי הבלונדי והופכת אותו מודל לחיקוי. התואר "ברבי הישראלית" עשוי ליפול בחיקה של פנינה רוזנבלום בגלגולה המוקדם. רוזנבלום מיטיבה לייצר אשליות של זוהר בגוונים של ורוד וכתום. בדומה לברבי, גם היא מאובזרת בג'קוזי, בבית מפואר, בבעל או במאהב צעיר ויפה. אף-על-פי שבאמצע שנות השמונים עברה רוזנבלום אל עולם העסקים, רבים ממשיכים לראות בה סמל לזוהר בובתי ולסיפור הצלחה מעורר קנאה והזדהות (בן ישראל, 1996א, 1996ב). נוסף על שאר תכונותיה, ברבי היא צרכנית כפייתית של אופנה ורומנטיקה ובכך היא מנציחה את התפיסה שעיקר עיסוקיה של האישה מתמצים בצריכה ובמימוש צרכיו של הגבר (Kaplan, 1992).

אפשר לראות בבובת הברבי סוכן מובהק של האימפריאליזם התרבותי המערבי (Schiller, 1976). דוגמה לכך היא חדירתה של ברבי לאיראן תחת השם שרה, כשהיא לבושה בגדים צנועים מאוד המכסים את רוב גופה (ביסמוט, 1996). דוגמה אחרת הופיעה במזרח אירופה. כשהתמוטטה חומת ברלין הנציחה התקשורת המערבית את סיפורה של ילדה גרמנייה שעם חציית הגבול הישן רכשה לעצמה בובת ברבי. הפנטזיה על אודות אמריקה, ארץ השפע, היופי והשלמות, התממשה בחלקה עם רכישת הבובה.

הברבי העכשווית רחוקה מלהזכיר את עברה המפוקפק. מבובה על גבול הפורנוגרפיה בשם לילי, שהיתה פופולרית בקרב גברים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה, היא הפכה לבובה המבליטה נשיות מאופקת בגרסה אמריקאית. מגמת התקינות הפוליטית הותירה את חותמה גם על ברבי. יוצריה נענו לדרישות והחלו לייצר גם ברבי שחורה, ברבי שמנמונת ועוד. ואולם אלה לא הצליחו לטשטש את המודל הקלאסי של הבלונדית החטובה.

בעשור האחרון של המאה ה-20 התפתחו כמה חלופות וגרסאות חתרניות לתופעת הברבי. בדצמבר 1993 התגלתה בניו יורק מחתרת בשם "הארגון לשחרור ברבי". חבריה קנו בובות ברבי מדברות ובובות מדברות של חיילים, וב"ניתוח" פשוט החליפו ביניהן את התקליטור. ברבי החלה לשאוג סיסמאות קרב בקול גברי, ואילו החייל לחש בקול נשי ועדין. דובר הארגון שהפיץ את הבובות הסביר כי הם ביקשו להסב את תשומת הלב לחשיבותם של משחקי ילדים כסוכני חִברוּת של תפקידי נשים וגברים בחברה ולהגביר את המודעות לדרך החשיבה הסקסיסטית המקובלת.

ב-1997 הקליטה הלהקה הדנית "אקווה" את השיר "Barbie Girl". בקליפ הוצגה ברבי כשפחת מין. למרות מחאותיה של חברת מאטל, שטענה כי השיר מנוגד לתדמיתה הנקייה של הבובה ופוגע בה, מכירות התקליטור הרקיעו שחקים והשיר ניפץ במידה מסוימת את המיתוס. חברי הלהקה טענו שהשיר אינו עוסק בבובה אלא בעולם הפלסטיק שבו אנו חיים; ברבי ייצגה בעיניהם את התרבות הווירטואלית.

במהלך עשרות שנותיה הפכה ברבי לאייקון מרכזי בתרבות הפופולרית, הן כמושא לניכוס והן כאובייקט המעורר התנגדות וביקורת. מצד אחד, הגוף האנושי הסינתטי, שזוהה עם ברבי, שימש דוגמה להאחדה שעוברים סגנונות חיים ואידאלים של יופי. מצד אחר, הבולטות הגופנית של ברבי פתחה פתח גם למהלך ביקורתי, שהצביע על הממד החזותי הרווי והקיטשי של הגוף בתרבות. דוגמה לכך היא עבודתה של הצלמת מריאן ג'ונס (Jones) מ-1997, ברביות עירומות יורדות במדרגות – פרודיה סינתטית בעלת הומור פטישיסטי על ציורו של מרסל דושאן, עירום יורד במדרגות, תוך הערה צינית על דעיכת ההילה הדושאנית בתולדות האמנות.

barbie liberation organization

Barbie Liberation Organization