טכנוגותיקה
Technogothic
צירוף מטאפורי המצביע על חזרתה של הגותיקה בעידן המדע והטכנולוגיה המתקדמת. ז'אנר אקלקטי בספרות ובאמנות החל מסוף המאה ה-20. יצירתם של סופרים רבים ספוגה באווירה גותית, וביניהם ולטר סקוט (Scott), אדגר אלן פו (Poe) ודפנה דה-מורייה (du Maurier). בימינו אנו עדים לתחייתה של אסתטיקה גותית זו, המביעה אי-אמון בקדמה ומצטרפת להשגבה טכנולוגית ומכנית, שתוצאותיה הן אימה וצחוק.
האסתטיקה הגותית היא חלק בלתי נפרד מן האידאה של הנשגב ומעולם הרגשות שלו. הנשגב – תחום מרכזי בעבודותיהם של סופרים ושל תאורטיקנים של הטעם במאה ה-18 – מתקשר עם המופלא ומעורר האימה. נופי הרים, הימליה למשל, מעוררים במתבונן רגשות של אימה ותימהון. האימה קשורה לכוח הנמצא מעבר להבנה האנושית ולידע הרציונלי. השפעותיה הרגשיות מסכנות את גבולותיו של הסדר החברתי הקיים. האסתטיקה הגותית נוטה אפוא אל הטרנסגרסיה – פרקטיקה החוצה את הגבולות המקובלים. העיסוק הכפייתי בחדירת העבר אל תוך ההווה מעורר חרדה וצחוק: הגבולות האנושיים נפרצים באמצעות חריגה, המביאה לרגשות אימה והנאה.
במאה ה-19, עם עליית קרנם של המדע, של ההמצאות הטכנולוגיות ושל המכשור, הופיעה גם הטכנוגותיקה: חיבור בין טכנולוגיות חדשות לבין כוחות גותיים אפלים. המדע מזהה בתוך עצמו איים של אובדן ושל חרדה מפני ניוון חברתי, מיני ומוסרי. נושאים אלה עולים בסוגת ה
אי-נחת זו נותנת ביטוי לקריסת סיפור-העל של המודרניות. היא חושפת את האימה הנובעת מן העובדה שזהות, מציאות, אמת, משמעות וקדמה אינן מילים שפירושן מוסכם על הכול, אלא הן מושא למחלוקת, המונעת מאיתנו לדמיין סדר אנושי כלשהו. התוצאה החזותית מובילה לעתים לנופים גותיים אופייניים – יערות אפלים, טירות הרריות, מבוכי רחובות – נופים הזויים ומטרידים המשלבים בתוכם יסודות טבעיים ומלאכותיים. שילוב זה, הנוטה להיברידיות, הוא נרטיב נגדי המציג את הצד האפל של הנאורות ושל הערכים ההומניסטיים בני המאות ה-18 וה-19. הגודש הגותי, ההיקסמות מן האימה ומפריצת הגבולות, ההנאה מה
דימויים מטרידים מסוג זה מופיעים בהרחבה בספריו של פרנץ קפקא, הגלגול (1975), המשפט (1992) והטירה (1967): הגיבורים לכודים במבוך גותי על רקע מערכת חוקים אדישה וביורוקרטית; בחייהם שולטים אימה, גרוטסקה ואי-רציונליות. דוגמאות ספרותיות אחרות הן הרומן רבקה של דפנה דה-מורייה ([1938] 1986) וספרו של סטיפן קינג הניצוץ מ-1977.
דימויים טכנוגותיים מופיעים בקולנוע מראשית דרכו, למשל בתקופת האקספרסיוניזם הגרמני בשנות העשרים של המאה ה-20. העתיד מוצג בדרך מבעיתה מאז פרנקנשטיין (ג'יימס ויל, 1931) ועד סרטי הסייברספייס והסייברפאנק כגון בלייד ראנר (רידלי סקוט, 1982). סרטים אלו מתארים חוסר יכולת להבחין בין מכונה לאדם (ע"ע סייבורג), ובכך הם מסמנים את קריסת "המהות האנושית". בסרטים כגון משפחת אדמס (בארי זוננפלד, 1991), מופע הקולנוע של רוקי (ג'ים שרמן, 1975), האביר האפל (כריסטופר נולן, 2008), התקבצו דרקולה, פרנקנשטיין ומפלצות אחרות בקולאז' המשלב אימה, זימה ונזילות מינית. השילוב בין פרודיה שחורה לאימה חושף את הטאבו על פרקטיקות מיניות וחברתיות ומסמן את גבולותיו הביקורתיים של הז'אנר הטכנוגותי בימינו (Botting, 1996: 1-20, 155-180).
מכאן לאן?
מקורות
דה-מורייה, ד' [1938] 1986: רבקה, תרגום: ח' גליקשטיין, תל אביב: זמורה-ביתן.
קינג, ס' [1977] 1982: הניצוץ, תרגום: ד' גיא, תל אביב: מודן.
קפקא, פ' 1967: הטירה, תרגום: ש' זנדבנק, ירושלים: שוקן.
— 1975: הגלגול, תרגום: י' קשת, תל אביב: משרד הביטחון.
— 1992: המשפט, תרגום: א' כרמל, ירושלים ותל אביב: שוקן.
Botting F. 1996: Gothic: The New Critical Idiom, London and New York: Routledge.
תאור / מקור התמונה:
https://www.moddb.com/
מתוך המשחק: Techno Urban Gothic City