קופסה שחורה

מאז 1957 נכללת "הקופסה השחורה" בציודו של כל מטוס מסחרי מעל משקל מסוים. צבעה של הקופסה הוא למעשה כתום זוהר, ובתוכה שני רכיבים: האחד, "רשם נתוני טיסה", העוקב בקביעות אחר כיוון הטיסה, המהירות, הגובה, התאוצה האנכית, תשדורות מתא הטייס ועוד; הרכיב האחר, הנדרש בטיסות מסחריות מאז 1966, הוא "רשמקול תא הטייס", המקליט את השיחות המתנהלות בתוך תא הטייס ובין תא הטייס לקרקע (מק'פרסון, 1986).

הקופסה השחורה הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת השִׁחזור והחקירה של תאונות. שלבי החיפוש אחר הקופסה, מציאתה ופענוח התשדורות שבתוכה מסמנים את השבת הסדר הסימבולי על כנו. המאבק לחשיפת סודותיה של הקופסה הפך לאחד הסיפורים המרכזיים של אמצעי התקשורת בדיווחם על תאונות. השאיפה היא לדעת מה אירע, או לפחות לחבר סיפור ליניארי אמין שירגיע את החרדה שלנו מפני הלא-נודע ומפני אובדן שליטה; המטרה היא לאשר מחדש את שלטון ההיגיון בחיינו. התקשורת נוקטת כאן באסטרטגיה של יצירת פניקה מוסרית ביחס לאירוע הקשה: הקופסה השחורה אמורה לספק את ה"וידוי" שיבהיר את הכשלים של המערכת או את אוזלת היד של השלטון להעניק בטחון וסדר לאזרחים. חשיפת סודותיה של הקופסה השחורה אמורה ליצור הבראה ולימוד, ניתוח והפקת לקחים, וכדומה.

בהקשר תרבותי רחב יותר, הקופסה השחורה מבליטה את הקלישאה ביחס לאמת הסמויה מן העין: האמת טמונה בקופסה. רק פענוח הקופסה יחשוף את האמת המיוחלת. ריכוז תשומת הלב בקופסה והמתח הנבנה סביב התשובות שהיא טומנת בחובה, מסיטים את תשומת הלב מן החולשה המובנית של המערכת. העיסוק בפרטי פרטיו של האירוע דוחק הצדה את התהייה והערעור על השיטה עצמה. הוא משכיח את הקושי להתייחס לעובדות ואת חולשתם של פרטים במסירת תמונת אמת.

ראוי להזכיר את השימוש הספרותי שעשה עמוס עוז בדימוי בספרו קופסה שחורה (1987). הקופסה השחורה של עוז משמשת מטאפורה לאנטומיה של התרסקות: התרסקות החברה הישראלית, על רכיביה האידאולוגיים, לאחר שקיעת השאלות הציוניות הגדולות. העובדה שפענוח הנתונים שבקופסה בסיפורו של עוז נתון למחלוקת פרשנית נוסח סיפור "רשומון", היא אות ועדות לחוסר היכולת לשחזר סיפור-על גדול ומוסכם המקובל על החברה הישראלית בסוף המאה ה-20.

-Black Box
By NTSB (https://www.ntsb.gov/aviation/CVR_FDR.htm) [Public domain], via Wikimedia Commons