א, אָלֶף

האלף רומזת לפשר, לאחרית הדבר, לאות ת. רק הפשוט והראשוני (Arche) מכונן את ההתחלה, אומר הגל (מדע הלוגיקה, ספר I). ואולם הסוד אינו פשוט. העולם אמנם נברא במאמר, בקולו של אלוהים, אולם האל בחר לפתוח ב-ב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א', 1, 2). "למה נברא העולם ב"ב" – מה "ב" זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו. כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה מה למטה ומה לפנים ומה לאחור" (בראשית רבה א'; אלון, 1990). חיים שלמים ניתנו כדי לנסות ולגלות את האלף, או לפחות לצמצם את המרחק אליה, לסגור את הפער שבין האות (המילה) לבין הדבר, בין המסמן לבין המסומן. ההתגלות, או הבריאה על-פי הקבלה, היא משך הזמן שבו נבראה הלשון. הלשון מתרגמת את האינסוף האלוהי לדרגת הנתפס האנושי (פדיה, 2004: 33-15) (ע"ע מיתוס). ואולם גם השפה האנושית, יותר משהיא מגלה, היא מכסה. כותב ביאליק: "הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם" (ביאליק, תשכ"ה: כ'). "הרגע המסוכן ביותר – גם בדיבור וגם בחיים – אינו אפוא אלא זה שבין כיסוי וכיסוי, כשהתהו מנצנץ, אבל רגעים כאלה מעטים מאד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים, ועל-פי רוב בני אדם מדלגים עליהם ואינם מרגישים. שומר פתאים ה'" (שם: כג').

אנו יוצאים למסע, המתחיל באות א, כדי לבחון כמה מן הדרכים שבהן בחרה התרבות לצעוד בחמישים השנים האחרונות. האם בדרכו שלו, האלף-בית אינו מבליט דווקא את הממד הסיזיפי בניסיון לקרוא מפות שונות של מציאות ולכרוך את כולן בכפיפה אחת? ואולי דווקא אחרת: האלף-בית מפגין את הצירופים הבלתי נדלים בין האותיות, בין המילים ובין המושגים. כאן אולי מתגלה המסר הסמוי, הטמון במרחק שבין א ל-ב. זהו הריבוי האינסופי, הריבוי שאינו ניתן לכימות. "אלף מישורים" – בניסוחם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי ([1980] 1988 ,Deleuze & Guattari). אליס, מאליס בארץ הפלאות – מזכיר דלז – עוברת מארץ הדברים העמוקים (בסצנה הראשונה היא צונחת לתוך מחילה עמוקה, ופוגשת שם את הארנב הלבן) אל ארץ הדברים השטוחים שמסמנים הקלפים. אלה יוצרים אין-ספור ייצוגים אפשריים של העולם (גורביץ', 1999; Deleuze, 1993).

בספרו האלף (The Aleph) כותב בורחס: "אין האמת חודרת לשכל סורר ומורה. אם כל המקומות עלי אדמות נמצאים בתוך האלף, הלוא יימצאו בה כל המאורות, כל המנורות, כל מקורות האור" (בורחס, [1949] 2000: 122). האלף היא המיקרוקוסמוס הזוהר, המטמון האבוד, אבן החכמים של האלכימאים והקבליסטים, המקום שמכיל את כל המקומות שבעולם. האלף משקפת את האמת מנקודת ראותו הכוללת של האל. התודעה האנושית מנסה לכתוב את אלוהים; לקרוא בשם למה שגדול ממנה. האלף מקבלת ממד של מכתב; היא מצויה בשפה (ע"ע כתיבה). זהו המקום שמציג את המראות כולן, אלא שבשום מראה לא משתקף דיוקנו של המתבונן. האלף היא מעין פרדוקס המעיד על גבול ההכרה – גבול שרק האמנות יכולה לגעת בו. קיומה של האלף הוא בלתי אמין וחשוד כל-כך כי עצם הווייתה כבר נגועה בבדיון ספרותי. כל דיון בהתחלה הוא פרויקט של הדמיון, בוגדנותו של הזיכרון (Blanchot, 1982).

בסיום הסיפור הכמו בלשי של בורחס מגיע הקורא לצומת דרכים: הוא מגיע אל מקום הקרוי אָלֶף: האם זוהי הזיה של מטורף, "זיוף מדעי", קושי ב"תרגום" הדברים על-ידי המספר? אם האלף אינה "הסוד הנורא" אלא בדיחה מטאפיזית, סאדיזם שמימי הבנוי על תעתוע, הרי שחיינו הם פרודיה על מסע צליינות מגוחך ומיותר (ע"ע נוודות חדשה). מסתבר כי לטוב או למוטב, ה"אלף" היא האפשרות להתחבר לשיטה (אמיתית או מדומה) המקובלת על בני אדם; היכולת להעמיד את עצמנו מול המראה האירונית של מאמצינו: לכתוב, כפי שקיווה המשורר הצרפתי מלארמה (Mallarmé), את העולם לתוך ספר, אך להבין: המפה אינה הטריטוריה.

הסתכלות זו טבועה בחותמה של נוסטלגיה בלתי אפשרית אל העבר השלם. היא מזכירה את הפילוסופיה המשיחית של ולטר בנימין, שבאה לידי ביטוי בשתי מסות מוקדמות שלו – "על הלשון ועל לשון האדם" (1916) ו"משימתו של המתרגם" (1921) – ומגיעה לשיאה בפרויקט הפסאז'ים שלו (Benjamin, 2002). משיחיות זו קושרת בין המקום כאמת לבין הלשון. הלשון הקדושה (לשון הבריאה) יצרה בו-זמניות מאגית בין המילה לבין הדבר שהיא מסמנת: זוהי לשון הבריאה בספר בראשית. העולם כולו נברא במאמר האל. בדורות שיבואו ייפול האדם אל שפה "קליפתית", המפרידה בינו לבין הוויית הדברים. לעת הזאת, רק הלשון הפואטית תוכל לגשר על הפערים שנוצרו, לגעת בראשוניות האמיתית של הדברים. לשון פיוטית זו, על-פי תפיסתו של בנימין, היא "רסטורציה בלתי מושלמת של ההתגלות" (מוזס, 2003: 37).

ואמנם כל אתרי ההתגלות, הדתית והחילונית כאחת, משחרים לפתחה של האלף (ע"ע אוטופיה). לדוגמה, כתב העת האוונגרדי של תנועת "הכנענים" (יונתן רטוש, בנימין תמוז, אהרון אמיר ועוד) נקרא בשם זה. הכותרת ביקשה לעשות שימוש בסיסמה המגייסת כדי לכונן זהות לאומית ופואטית חדשה במרחב. האלף היתה תמיד סיסמת קרב אופיינית של המודרניזם לגווניו: מהו המודרניזם, אם לא האמונה המשיחית-חילונית כי תמיד אפשר "להתחיל מבראשית?": "לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר עִם שִׁיר חָדָשׁ בַּלֵּב / לָשִׁיר אוֹתוֹ בְּכֹחַ-לָשִׁיר אוֹתוֹ בִּכְאֵב / לִשְמֹעַ חֲלִילִים בָּרוּחַ הַחָֹפְשִׁית / וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית" (שמר, 2003).

על ההתגלות של האלף במרחב הפואטי-לשוני כותב הסופר ז'ורז' פרק: "החלל מתחיל אפוא במילים ותו לא, בסימנים משורטטים על גבי הדף הלבן. לתאר את החלל: לכנותו בשם, לשרטט אותו, כמו אותם משרטטי מפות נמלים, שהציפו את החופים בשמות של נמלים, בשמות של כֵּפִים, בשמות של מפרצונים, עד שלא הפריד עוד אלא סרט רצוף של טקסט בין הים לבין היבשה. האלף, אותו מקום בורחסי, שהעולם כולו נשקף ממנו בו-זמנית, שמא אינו אלא אלף–בית?" (פרק, [1974] 1998: 21) (ע"ע מקום ; מרחב - זמן - טריטוריה ; סינגולריות.

Source: Steven Lipton. https://shlomosnewdrash.wordpress.com