תיאוריה ביקורתית
Critical Theory
התיאוריה הביקורתית מזוהה עם הוגי אסכולת פרנקפורט ועם ממשיכיה הרעיוניים. היא מציגה עמדה משחררת ביחס להתנסויותינו הפוליטיות והאסתטיות. מקס הורקהיימר (Horkhiemer) הוא שטבע לראשונה את המונח, הרואה בכל ידע – מדעי, מוסרי או אסתטי – ביטוי לאינטרסים חברתיים, פוליטיים ותקשורתיים, שאותם אמורה התיאוריה לחשוף. אינטרסים אלה, המקיימים ביניהם יחסים דינמיים של השלמה וניגוד, יכולים להיות מעמדיים, אתניים, גזעיים, לאומיים או מגדריים. הם מופיעים כריבוי פרטיקולרי שאינו ניתן להכלה או לשעתוק אוניברסלי. בכך שונה התיאוריה הביקורתית מתיאוריות אחרות של ביקורת מושגית, למשל התיאוריות הקאנטיאניות, הרואות בערך האוניברסליות עיקרון ביקורתי מכונן.
התיאוריה הביקורתית רואה בפעולה החברתית מימוש של אפשרויות תבוניות. היא מבחינה בין שתי צורות של פעילות: תבונה אינסטרומנטלית ותבונה ביקורתית. התבונה האינסטרומנטלית שואפת לשליטה ולזהות. התבונה הביקורתית, לעומת זאת, שואפת לשחרור, שאותו היא מציגה בפני הסובייקט כפעולה חברתית חלופית. הבחנות אלה זכו בהמשך לפיתוח נרחב בידי יורגן הברמאס (Habermas), מִממשיכיה הבולטים של אסכולת פרנקפורט. תיאוריית הפעולה הקומוניקטיבית המזוהה עמו מציעה תשובה יומיומית, המעוגנת בתבונה ובד בבד מחוברת גם לעולם הניסיון האנושי (Lebenswelt) (Habermas, 1977, 1987).
התיאוריה הביקורתית מתנגדת הן לאובייקטיביזם מדעי פורמליסטי והן להרמנויטיקה מדעית, המבקשת להסביר את המשמעות על-ידי אינטרפרטציה של הייצוגים שלה. התיאוריה הביקורתית היא רפלקסיבית וביקורתית ביחס לאדם החברתי, ואינה מסתפקת בייצוגים טקסטואליים (Horkheimer, 1972; Adorno, et al., 1975). בכך היא שונה הן מהפוזיטיביזם המדעי והן מפרקטיקות ניתוח נוסח הדקונסטרוקציה. האחרונה מבליטה את האופי הבלתי רציונלי, ה"מהבהב", של הסימן הלשוני ושל הסובייקט הבלתי יציב המובנה באמצעותו. לשיטתה, סובייקט זה מופיע ונעלם בתוך מערכת ההבדלים וה
ראוי לעיין בהבחנה שהציע הורקהיימר בין תיאוריה מסורתית לתיאוריה ביקורתית. התיאוריה המסורתית – שדוגמת מופת לה היא המאמר על המתודה של דקארט (דקארט, [1637] 1987) – מציעה גוף ידע אוטונומי שהוא ייצוג חוזר של הניסיון האנושי. גוף ידע זה מתקיים מחוץ למסגרות האנושיות ההיסטוריות המייצרות אותו ואינו תלוי בהן: "תולדתן החברתית של הבעיות, המצבים המציאותיים, שבהם זקוקים למדע, והתכליות שלשמן מיישמים אותו, כל אלה נחשבים חיצוניים למדע עצמו. מושאה של התיאוריה הביקורתית של החברה, לעומת זאת, הם בני האדם בבחינת יצרני כלל צורות החיים ההיסטוריות שלהם. נסיבות המציאות שמהן יוצא המדע אינן נדמות בעיניה כעובדות נתונות שיש לקבען מראש על-פי חוקי ההסתברות. מה שנתון בכל מקרה ומקרה אינו תלוי רק בטבע, כי אם גם במידת שליטתו של האדם בו" (הורקהיימר, 1993) (ע"ע ביקורת ; קריאה).
מכאן לאן?
מקורות
אדורנו, ת"ו והורקהיימר, מ' 1992: אסכולת פרנקפורט, מבחר, תל אביב: ספרית פועלים.
דקארט, ר' [1637] 1987: מאמר על המתודה, עריכה: ח"י רות, תרגום: י' אור, ירושלים: מאגנס.
הורקהיימר, מ' 1993: "תוספת ל'תיאוריה מסורתית ותיאוריה ביקורתית (1937)'", זמנים, 44, עמ' 105-103.
זמנים, 44, 1993: גיליון נושא המוקדש לתיאוריה ביקורתית ולאסכולת פרנקפורט.
צוקרמן, מ' 1996: פרקים בסוציולוגיה של האמנות, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.
Adorno, T. and Horkheimer, M. [1944] 1973: Dialectic of Enlightenment, trans: J. Cumming, London: Allen Lane; New York: Herder and Herder.
Adorno, T. et al. 1975: De Vienne à Frankfurt: La Querrelle Almande des Sciences Sociales, Paris: Editions Complexes.
Dews, P. 1987: Logics of Disintegration: Post-Structuralist Thought and the Claims of Critical Theory, London: Verso.
Habermas, J. 1977: Knowledge and Human Interest, Boston: Beacon Press.
— 1987: The Philosophical Discourse of Modernity, Cambridge, MA: The MIT Press.
Horkheimer, M. 1972: Critical Theory, New York: Seabury.
תאור / מקור התמונה:
Source: Fotolia_58368809