דקונסטרוקטיביזם
Deconstructivism
זרם בארכיטקטורה של שנות השמונים והתשעים של המאה ה-20, המתאפיין בפירוק הבניין למרכיביו הצורניים תוך כדי ערעור יציבותו ושיווי משקלו וביקורת על החשיבה היסודנית (foundationalism) העומדת בבסיסו. הבניין ששורשיו בקרקע (ביסוד) מתחיל לאבד מיציבותו והופך לתערובת של צורות המצויות במצב של כאוס, זרימה, קטסטרופה ומטמורפוזה רדיקלית מתמדת.
הדקונסטרוקטיביזם מתייחס למסורת הרציונליסטית של הקונסטרוקטיביזם הרוסי של שנות העשרים של המאה ה-20 ומפרק אותה. מגמות ההפשטה האופייניות לקונסטרוקטיביזם משמשות עתה מושא לדיון אדריכלי ביקורתי. הזרם הדקונסטרוקטיביסטי מושפע מהפילוסופיה של הדקונסטרוקציה, המזוהה עם החשיבה של מרטין היידגר (Heidegger) וז'ק דרידה (Derrida). היידגר מדבר על המסורת הפילוסופית עצמה במושגים ארכיטקטוניים: הארכיטקטורה, כמו החשיבה, חותרת אל ה"מקור" (origin). אולם את המקור הזה אי-אפשר לגלות אלא על-ידי "כתיבה מחדש" של המסורת הפילוסופית (Heidegger, 1977, 1984: 20). כתיבה זו, העוסקת בפירוק מתמיד (un-building) של יסודותיה, מקבילה לבניין החוקר את תהליכי ייצורו ועוסק בשאלת יכולתו להעניק אינטגרציה, יציבות והגנה למשתמשיו (Johnson and Wigley, 1988).
ביסוד הפרקטיקה הדקונסטרוקטיביסטית עומדת על כן מסורת המתבוננת בתהליכי הכינון והפירוק של הפונקציות הסמליות של הבניין – מסורת שאפשר לעקוב אחריה מניטשה דרך היידגר ועד דרידה. המונח ההיידגריאני "Destruktion", טוען דרידה, פירושו איננו הרס ופירוק, אלא חשיבה מחדש על השכבות המבניות (structural layers) של הבניין (Derrida, 1978: 15). הכוונה היא לגרום לבניין "לרעוד" – לחקור את עצמו מבפנים, לבדוק את המבנה הפנימי שלו ולחשוף את גבולותיו ואת מגבלותיו – אך לא לפרקו או להורסו מבחוץ. הבניין נדרש לתהליך מתמיד של ייצוג מחדש של אלמנטים והסטתם (displacement) לכיוונים לא צפויים ומאוימים, המוליכים אל ההתחלה או אל התהום שבתוך ההתחלה. תהליכים של חשיפת התהום (abyss) הם הכרח מבני. בלשונו של דרידה, יש לייצג את הנוכחות של התהום: התשוקה לנוכחות נולדת מתוך התהום.
על-פי התפיסה הדקונסטרוקטיביסטית, שאלת הארכיטקטורה – החזית, המרחב, המבנה, הקישוט, פנים/חוץ ועוד – אינה עוד רק שאלה של ייצוג הבניין, אלא היא הופכת גם לשאלת הקריאה (reading) של החשיבה הארכיטקטונית עצמה. הבניין אמור לחשוב על עצמו במושגים רפלקסיביים של השפה הארכיטקטונית (Wigley, 1993); הבניין "חושב" על האופן שבו הוא מייצר "סובייקטים קוראים" בשעה שהם באים בשעריו. הארכיטקטורה הופכת אז לפילוסופיה, החוקרת את אפשרויותיה להגיע למשמעות בעולם הטרוגני הנשלט בידי מורכבויות, ריבוי וכאוס (שם, 212; Venturi, 1977).
רבות מן היצירות הארכיטקטוניות שזכו לחשיפה רחבה בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 משלבות אסתטיקה דקונסטרוקטיביסטית כמרכיב מרכזי. נציין שלוש דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא פארק לה וילט (Parc de La Villette, 1985), שתכנן האדריכל ברנרד טשומי (Tshumi). טשומי נוטל את הקובייה הקונסטרוקטיביסטית, על עולמה הגיאומטרי, ומפרק אותה למרכיביה הבסיסיים. הוא פורשׂ את הפירוק לאורך גריד (סריג של שתי וערב, כגון רובע מנהטן בניו יורק) וחוקר את האפשרויות הפנימיות הטמונות בצורה המפורקת. המשמעויות המתפענחות הן דקונסטרוקטיביסטיות משום שהקוביות אינן "גמורות": חלקן נשארו כביכול "פתוחות", בחלקן מתפתלות מדרגות לולייניות המגיעות אל הלא-כלום (אל התהום) וחלקן אינן אלא קוביות משחק ילדותיות (פלדה צבועה באדום בסיסי). קוביות אלה מוצגות כ-Folies (שיגעון, משחק, יצירתיות), ארמונות שעשוע אירוניים, שהמטייל מוזמן להיכנס אליהם כאורח לרגע ולהמשיך בציר ההתקדמות שלו לאורך הגן. אם נוסיף את פירוק "המרחב הקובייתי" אל פירוק "המרחב הנקודתי" ואל פירוק המשטחים והקווים, נקבל צירופים חדשים העוסקים בשילוב של הצורה הרציונלית המתפרקת לנגד עינינו ונולדת שוב מחדש.
הדוגמה השנייה היא הארכיטקטורה של פיטר אייזנמן (Eisemman). בסדרת הבתים שלו, למשל, אייזנמן כופה על המבקר תחושה כבדה של ניכור. המיטה הזוגית נחצית לשניים, ורווחים מפרידים בין שני החצאים; חלל ריק מרחף מעל מרחב המגורים: גריד של עמודים שחלקם אינם פוגשים ברצפה. אייזנמן חוקר יסודות שהאדריכלות המסורתית מנסה לטאטא מתחת לפני השטח: חוסר המטרה של דברים, מעמדם הרעוע של אובייקטים נעדרי משמעות, הבנאליות ו"חוסר הידידותיות" של החיים. הבתים שאייזנמן מתכנן מנסים להכשיל את עצמם בשעה שהם מערבבים לוגיקות שונות של מבנה, גיאומטריה וסדר. ניסיונות אלה חושפים את הבעייתיות ואת המורכבות הבלתי פתירות של הפרקטיקה האדריכלית. אייזנמן, העובד בתוך המסורת הגיאומטרית והמופשטת של המודרניזם העילי (High Modernism), חוקר ומערער דרך קבע על מסורת זו. באנדרטה שעיצב לזכר השואה בברלין מתעד אייזנמן את תהליכי הזרימה וההסטה של הזיכרון הקולקטיבי של הנספים באמצעות ים של מצבות דמומות שהמבקר מוצא עצמו לכוד ביניהן.
הדוגמה השלישית עוסקת בארכיטקטורה של פרנק גרי (Gehry) ובמוזאון גוגנהיים – הבניין האופנתי והמתוייר שתכנן בעיר בילבאו שבספרד. תפיסתו האדריכלית של גרי, שבלטה גם בבית שתכנן לעצמו, היא של בניין-פסל. הפלסטיות הזורמת של הבניין וציפוי הטיטניום הכסוף שלו הפכו זה מכבר לאייקון אדריכלי מפורסם. נוסף על כך, הבניין מנהל דו-שיח עם סביבתו האורבנית-תעשייתית: המוזיאון "זורם" כביכול דרך אחד הגשרים המרכזיים של העיר.
ראוי למקם את הזרם הדקונסטרוקטיביסטי בהקשר היסטורי ולהשוותו לשני זרמים קרובים: הפוסטמודרניזם והקונסטרוקטיביזם. יש הרואים בפרקטיקה הדקונסטרוקטיביסטית חלק מן העמדה הפוסטמודרנית. הדקונסטרוקטיביזם, כמו הפוסטמודרניזם, עוסק בפירוק הצורה הקוהרנטית ובפירוק הידע על אודות העולם, מתוך מודעות עצמית מתמדת. שני הזרמים פועלים לערעור היציבות המובנת מאליה של העולם וחושפים את היותו אתר של מאבק בין משטרי משמעות שונים. יסוד נוסף המשותף לשני הזרמים הוא המגמה ההיסטוריציסטית, הבוחנת את אופן ייצורם של סגנונות באדריכלות. עם זאת, הדקונסטרוקטיביזם פועל בתוך מסורת ההפשטה של המודרניזם העילי – ומפרק אותה באופן אירוני – ואילו הפוסטמודרניזם מנהל רב-שיח פיגורטיבי ואקלקטי, השואב מפרקטיקה של אדריכלות יוונית קלאסית, בארוקית, קלאסיציסטית ורומנטית. הדקונסטרוקטיביזם מנהל בעיקרו דיאלוג עם המסורת המודרניסטית (ע"ע אמנות מופשטת).
עניין זה מביא אותנו להשוואה בין הקונסטרוקטיביזם לדקונסטרוקטיביזם. הקונסטרוקטיביזם הרוסי הכיר בפער שבין העולם לבין הידע שלנו על אודותיו. דוגמת המופת של טטלין (מונומנט לאינטרנציונל השלישי, 1919) מבטאת את המלנכוליה הנובעת מן הפער הזה (Wheale, 1995: 130-149). המלנכוליה, על-פי ולטר בנימין, היא תוצאה של הפער בין העולם הזה לעולם האחר, העולם האלוהי של הוודאויות הנצחיות (למשל הוודאויות המתמטיות והגיאומטריות). המדרגות של טטלין, המוליכות ל
המשותף לשני הזרמים הוא הטיפול בטכנולוגיה של הקונסטרוקציות; אלא שבתפיסה הדקונסטרוקטיביסטית, טכנולוגיה זו נדחפת לממדים גדולים, קיצוניים והיברידיים. הקונסטרוקציה שואפת לחשוף את עצמה כמי שטבועה בגוף הבניין. משתנים כגון אינטגרציה, נרטיביות, יסודנות ומרכזים טונליים נדחים לנוכח הרצון לחשוף את קיומם ואחר-כך לגרום לפירוקם האירוני. נטיות אלה, שבלטו בעבודותיהם של קונסטנטין מלניקוב ((Melnikov, אל ליסיצקי (Lissitzky) ואלכסנדר רודצ'נקו (Rodchenko), מגיעות עתה להקצנת יתר בעבודותיהם של אדריכלים כגון זאהה חדיד (Hadid), לדוגמה ב-Hong Kong Peak Project, ובלתאסר נוימן (Neuman) בגרם המדרגות בטירת אוגוסטוסבורג (Augustusburg) ליד קלן. עבודותיו של האחרון מזכירות את הקלאוסטרופוביה המעיקה המופיעה בעבודותיו של האדריכל האיטלקי בן המאה ה-18 ג'ובני בטיסטה פירנזי (Canceri d'Invenzione, 1760-1761).
לסיום, אפשר לומר כי בקונסטרוקטיביזם ובדקונסטרוקטיביזם גם יחד הנושא הוא היופי – היופי החולף, המצביע אל עבר מה שמצוי מחוץ לשיטת הייצוג של הגוף. זהו ניסיון מתמשך לנהל דו-שיח עם המסורת האוונגרדית של העבר, בלוויית הערות שוליים אירוניות ביחס ליומרותיה האוטופיות.
מכאן לאן?
מקורות
לה קורבוזיה, [1923] 1998: לקראת ארכיטקטורה, תרגום: ע' בסוק, תל אביב: בבל.
Deleuze, G. and Guattari, F. [1980] 1988: A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia, trans. B. Massumi, Minneapolis: Minnesota University Press.
Derrida, J. 1978: "Force and Signification", in: Writing and Difference, trans. A. Bass Chicago: Chicago University Press, pp. 3-30.
— 1988: "Letter to a Japanese Friend", in: Wood, D. and Bernasconi, R. (eds.), Derrida and Difference, Coventry: Parousia Press.
Heidegger, M. 1977: "Building, Dwelling, Thinking", in: Basic Writings, trans. D. F. Krell, New York: Harper & Row, pp. 319-339.
— 1984: The Metaphysical Foundations of Logic, trans. M. Heim, Bloomington: Indiana University Press.
Johnson, P. and Wigley, M. 1988: Deconstructivist Architecture, New York: Museum of Modern Art.
Venturi, R. 1977: Complexity and Contradiction in Architecture, New York: Museum of Modern Art.
Wheale, N. (ed.) 1995: Postmodern Arts: An Introductory Reader, London, New York: Routledge.
Wigley, M. 1993: The Architecture of Deconstruction: Derrida's Haunt, Cambridge, MA. and London: The MIT Press.
תאור / מקור התמונה:
Michael Lee-Chin Crystal of Royal Ontario Museum in Toronto.aysonho @ Open Grid Scheduler / Grid Engine
Wikimedia Commons