גזענות חדשה

הגזענות היא שיח תאורטי ופרקטיקה פוליטית-חברתית הפוסקים בשאלת האחרות (שם, צבע, מנהגים דתיים ועוד). האחר והזר מופיעים בפרקטיקה פוליטית או במבנה ידע המבליטים את נחיתותם. הגזענות, כותב אטיין בליבר, מבוססת על שני עקרונות: עקרון ההפרדה (הסגרגציה) בין גזעים ועקרון המניעה: "החובה לטהר את הגוף החברתי ולשמר את הזהות האישית או הקיבוצית מכל קרבה, עירוב או פלישה" (בליבר, 2004: 73). דפוסים שונים של התנהגות גזענית ("אחוות הגזענים"), אופני שיח תאורטיים בתרבות ובאמנות, מייצרים רשת סבוכה של סטריאוטיפים גזעניים המבנים את היחסים בין הגזענים לבין מושאיהם (שהם גם קורבנותיהם) (O'Callaghan, 1974; Lévi-Strauss, [1961] 1968; Béjin and Freund, 1986).

הגזענות המסורתית ביקשה ליצור מבנה כולל של ביזוי, השפלה ואלימות כלפי הזר והשונה. כדי להשיג זאת היא ייצרה לעצמה לגיטימציה מדעית וביולוגית כביכול. גישה זו אפיינה את האנתרופולוגיה הגזענית של המאה ה-19. הגזענות החדשה – שהנָה בחלקה פרי של תהליכים פוסט-קולוניאליים לאחר מלחמת העולם השנייה ובחלקה פרי של גלי ההגירה מן העולם השלישי לאירופה מאז שנות השישים והשבעים של המאה ה-20 – מציגה דפוסים חדשים. זו גזענות המתבססת על הצורך להבדיל ולהפריד בין אוכלוסיות על רקע של שוני תרבותי. טענתה העיקרית היא כי אמנם אי-אפשר להציג מבנה היררכי של גזעים ולהצדיק באמצעותו יחס של בוז, השפלה ואלימות כלפי הגזע הנחות; יש להכיר בעובדה שבמציאות בת זמננו אי-אפשר לדבר על גזעים טהורים – אולם אפשר בהחלט לדבר על שוני בהשקפת העולם ובמורשת הרוחנית המאפיינת אוכלוסיות שונות. לדוגמה, המורשת הרוחנית של אירופה (הנוצרית) אינה עולה בקנה אחד עם מורשת לא אירופאית כגון מורשת האסלאם. באופן מיתמם או ציני, הטיעון אינו מבליט את עדיפותה של תרבות זו או אחרת, אלא רק רומז לאי-ההתאמה בין התרבות האירופאית, הדוגלת באינדיווידואליזם, בחופש ובקדמה, לבין תרבות אחרת, המבליטה עקרונות של קולקטיביות, פרטיקולריות וסמכותיות. אין חיבור בין הרוח האירופאית (צירוף של המורשת הנוצרית-יהודית והמורשת הקלאסית של הנאורות) לבין רוח שונה המוצגת כפרימיטיבית וכטעונת תיקון, שדינה (במקרה הטוב) להיטמע במורשת האוניברסלית של המערב (Rudder, 1985).

בחינה ביקורתית של העמדה החדשה מגלה שתי עובדות: ראשית, דובריה של הגזענות החדשה מעבירים את זירת הדיון מן הביולוגיה אל התרבות, אלא שהתרבות עצמה מוצגת כמעין טבע מהותני ודטרמיניסטי המפריד בין אוכלוסיות. תפיסה ביו-תרבותית זו יוצרת אפליה בין אוכלוסיות בשם הטענה להבדל בין מורשות רוחניות שונות שאינן יכולות לכונן ביניהן דו-שיח של סובלנות והכרה הדדית. התוצאה היא מונולוג הגמוני, שבו הצד החזק והראוי (אירופה) מוכן ברוב חסדו להעניק חינוך ראוי לצד הפרימיטיבי, הילדותי והלא בשל (כל מה שאינו אירופה). בבסיס הנחה זו מסתתרת האלימות הגזענית הישנה, אלא שהיא אינה תולה את טענותיה בנימוקים ביולוגיים או גופניים כי אם בנימוקים תרבותיים-רוחניים. באופן מפתיע, נימוקים אלה הם גם פנימיים, סודיים ועמומים, ועל כן גם כה מסוכנים (ע"ע ביופוליטיקה).

שנית, הגזענים החדשים מנצלים לרעה את ההנחה הרב-תרבותית, הטוענת לשוני, לריבוי ולהבדלים בין קהיליות תרבותיות שונות. על-פי הנחה זו, לכל אוכלוסייה הזכות לשמר את תרבותה הייחודית ולחיות בהתאם לכלליה. אלא שמאחורי הנימוק הנאור לכאורה מסתתרת הציניות העירומה: הפילוסופיה של התרבתנות (culturalism) מנוצלת כאן לרעה. השוני בהשקפת העולם ובמורשת הרוחנית של הצדדים משמש אליבי לתהליכים בעלי אופי גזעני: הפרדה, הדרה ומניעה. ההכרה בשוני אינה תורמת לקירוב בין הצדדים ואינה מוסיפה כל ממד של כבוד הדדי, אלא דווקא יוצרת לגיטימציה לדיכוי תרבותי ופוליטי הנובע מן התהום הרוחנית הפעורה כביכול בין הציוויליזציות.

הפילוסופיה הפוליטית של בליבר קושרת בין שיח תאורטי הנותן ביטוי לגזענות החדשה ומספק לה תחמושת רציונלית לבין פרקטיקות פוליטיות של דיכוי והפרדה, המופיעות באירופה בעידן הפוסט-קולוניאלי. עם התגברות זרם המהגרים הנוהרים לאירופה מן העולם השלישי, מנסה היבשת להתגונן מול ההצפה התרבותית המאיימת על המבנה ההומוגני יחסית של מדינת הלאום. התנגדות זו לובשת צורה של גזענות מבדלת הרוחצת בניקיון כפיה וטוענת בהיתממות כי כוונותיה טובות. עלייתו של הימין בצרפת, בהולנד ובמדינות נוספות היא סימן מובהק לכך שהשיח התאורטי מוצא את דרכו אל הרחוב ומתורגם במהרה למגוון צורות של אפליה, דיכוי, השפלה ואלימות מוסדית כלפי האחרים – אלה שאינם תואמים את הדגם האירופאי מבחינה רגשית ואידאולוגית. התאוריה פוגשת במקרה זה את האינסטינקטים של ההמון, הנוקט מעצם טבעו עמדה שמרנית של חרדה, התגוננות ותוקפנות כלפי כל מה שזר למורשתו התרבותית. בהקשר זה יש לראות למשל את הדיכוי התרבותי של המוסלמים בצרפת (האיסור על תלמידות מוסלמיות ללבוש רעלה בבתי הספר הממלכתיים) או את האנטגוניזם כלפי ביטויים שונים של ערביות ואסלאם באמריקה שלאחר 11 בספטמבר 2001 (ע"ע טרור).

הגזענות החדשה נוקטת אסטרטגיה ערמומית. היא מאשימה את מתנגדיה כי עצם הרדיקליות שלהם מעוררת את השד הגזעני מרבצו ותורמת ליצירתם של הלכי רוח לאומיים בדלניים. לדידה, יש לקדש את השוני התרבותי; אין צורך ואף מסוכן ליצור עירוב היברידי בין אוכלוסיות ותרבויות כה שונות. אולם ההנחה הסמויה היא כי אסור שתרבויות מסוימות תינזקנה מקידומם של יסודות תרבותיים עוינים שמוצאם בעולם השלישי. התוצאה היא יצירתה של הפרדה תרבותית סמויה, שאינה מכריזה על עצמה בריש גלי אך באה לידי ביטוי פוליטי וחברתי ברצון למנוע מן הזרים החדשים לטפס במעלה הסולם החברתי והתרבותי של המדינה. ה"מנטליות" של אותם אחרים מוצגת כאבן נגף המצדיקה את בלימתם ואת דחיקתם לטריטוריה הפנימית שלהם ואף את גירושם מן המדינה (ע"ע גלות).

Photo: Rina Castelnuovo