טלפוליטיקה, פוליטיקה טלוויזיונית

Telepolitics

מעורבותה הגוברת של התקשורת בכלל ושל הטלוויזיה בפרט בזירה הפוליטית יוצרת פוליטיקה מסוג חדש – פוליטיקה חזותית ומיידית. עידן הייצוגים החזותיים פועל במישור הרגשי, ולא במישור השכלי והאנליטי. אף כי המושג קשור בטבורו לשדה הפוליטי, יש לראות בו כלי מרכזי לייצוג סוגסטיבי של המציאות הכללית, באמצעות שפת הדימויים הטלוויזואליים.

ב-1960, במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית, נערך עימות טלוויזיוני ראשון מסוגו בין המועמדים ג'ון פ' קנדי וריצ'רד ניקסון. מאז ואילך נתפס התיווך הטלוויזיוני כבעל השפעה גדולה על תוצאות הבחירות. באותו עימות גבר קנדי על ניקסון בזכות הופעתו הצעירה והנינוחה, חוש ההומור שהפגין, לבושו שבלט על רקע תפאורת האולפן ועוד. אחת התוצאות המעניינות של העימות היתה דעתם ההפוכה של מאזיני הרדיו. לדידם, ניקסון גבר על קנדי בכושרו הרטורי, ביכולתו האנליטית ובהסבריו המפורטים. הניגוד בין תגובותיהם של צופי הטלוויזיה ושל מאזיני הרדיו היווה הוכחה להנחה שבטלוויזיה גובר כוחו של הדימוי על פני התוכן, שהופך למשני; ובמילים אחרות, הדימוי הוא התוכן.

ברחבי העולם תוצאותיהן של מערכות בחירות נקשרות לשימוש המושכל שעשה הצד המנצח בטלוויזיה, או לפחות להיענות הציבור לדימוי של אותו צד, כפי שהשתקף מן המסך הקטן. כך, למשל, הצלחתו של רונלד רייגן במערכות הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1980 וב-1984 יוחסה ליכולתו התקשורתית של שחקן הקולנוע שהיה למנהיג, וליועצי התדמית שלו, שהשכילו לבנות למועמד הקשיש והעילג תדמית של אדם שותק – מעין ג'ון ויין – שעושה את המלאכה בדרכו השקטה והבוטחת.

כדי להצליח, הפוליטיקאי בן זמננו נדרש לשלוט בדימויו הטלוויזיוני. דוגמאות לכך קיימות למכביר במערכות בחירות שונות בארצות הברית ובאירופה. כך, לדוגמה, איל התקשורת האיטלקי סילביו ברלוסקוני, שנבחר פעמים מספר לנשיא, רתם את תחנות הטלוויזיה שבבעלותו לבניית תדמיתו ולרמיסת יריביו. היה זה מאבק תקשורתי גרידא: ההישגים והכישלונות היו תדמיתיים בלבד. גם ניצחונו של ביל קלינטון בשתי מערכות בחירות לנשיאות ארצות הברית (ב-1992 וב-1996), בחירתו של טוני בלייר לראשות ממשלת בריטניה ומערכות בחירות רבות נוספות שנערכו בסוף המאה ה-20 הפגינו את כוחה של הטלוויזיה וחשפו את תפקידה הדומיננטי בהבניית תדמיות ודפוסי הצבעה ובקביעת זהותו של הנבחר (גלילי, 2004).

הדיון בפוליטיקה הטלוויזיונית אינו מצטמצם לסוגיית תעמולת הבחירות. הדימוי הטלוויזיוני של מועמד נבנה גם בפוליטיקה היומיומית. לכן יש לתהות, כיצד משפיעה הטלוויזיה על תפקודו של הפוליטיקאי? ובעיקר: מה הוא מוכן לעשות כדי להישאר בתודעת הציבור? כדי לענות על שאלות אלה, יש לתאר את הרקע התקשורתי. חדירתה של מצלמת הטלוויזיה לשדה הפוליטי תרמה לטשטוש התחומים בין הפרטי לציבורי. הטלוויזיה חושפת את תחומו הפרטי והאינטימי של הפוליטיקאי. המנהיג, ששאב בעבר את כוחו מהריחוק ומהסודיות שאפפו את חייו הפרטיים, נאלץ עתה להתאים את עצמו לדרישות המדיום. הוא גילה עד מהרה שכדי להצליח עליו לחשוף באופן מבוקר את רשות הפרט שלו ולבסס לעצמו תדמית של איש משפחה חם ואנושי. הופעתם של פוליטיקאים בטלוויזיה, למשל בתוכניות אירוח, מהווה צעד דומה. הצופה אמור לחוש שהפוליטיקאי נחשף בתוכנית כבן אדם, כפי שהוא לאחר שעות העבודה. הפוליטיקאי מביע את דעותיו בנושאים כללים, מציג את תחביביו ואת כישוריו המיוחדים, משתתף בתחרויות ובמשחקים שונים ולעתים אף צוחק למשמע בדיחות על עצמו; כך הוא משיג תדמית שונה מזו המקובלת. הפוליטיקאי בן דור הטלוויזיה שואף לבטל את החיץ בינו לבין הציבור ולהדגיש דווקא את תכונותיו האנושיות, את אורח חייו העממי, את הדמיון ואת הקרבה בינו לבין הציבור. מנקודת מבט זו, גם חשיפה של משברים אישיים המלווים בהשתקמות עשויה לשרת את הפוליטיקאי, אם ישכיל להשתמש בה כדי לעורר בצופים הזדהות רגשית. דוגמה לכך היא פרשיית ביל קלינטון ומוניקה לווינסקי.

שימוש מבוקר בחשיפה טלוויזיונית הופך את השיח הפוליטי לבנאלי ולטריוויאלי (ליבס, 1997). הפוליטיקאי בן זמננו נדרש לדחוס את כל משנתו למסר קצר וקליט, המכונה סאונדבייט. הפוליטיקה עצמה הופכת לסדרה של "הזדמנויות צילום" (פוטו-אופורטיוניטי) הנדרשות כדי לחשוף את הפוליטיקאי ולשמרו בתודעת הצופה. גישה קיצונית לסוגיה זו טוענת כי בעידן הטלוויזיה כל מהותו של הפוליטיקאי היא תקשורתית: הוא ממלא את תפקידו כדימוי טלוויזיוני. הדברים עשויים להגיע לידי כך שהחלטות מדיניות חשובות מתקבלות על סמך הפוטנציאל התקשורתי שלהן (דוגמה מעניינת לכך מופיעה בסרט לכשכש בכלב [ברי לווינסון, 1997]). בעלי השקפה זו נוהגים להאשים את הפוליטיקאים ביצירת מצבים מלאכותיים, שתכליתם היחידה היא להסיט את תשומת הלב הציבורית ולזכות בדימוי הרצוי (ע"ע ספין).

מקורות

ברנע, נ' 1999: "שבט הולך ונעלם", העין השביעית, 18, ינואר 1999, עמ' 6-4.

גלילי, א' 2004: הטל-פוליטיקאים, תל אביב: רמות, אוניברסיטת תל אביב.

ליבס, ת' 1997: "Talk Show: המרחב הציבורי החדש", בתוך: כספי, ד' (עורך), תקשורת ודמוקרטיה בישראל, ירושלים: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, עמ' 152-141.

תאור / מקור התמונה:

צילום: משה מילנר, לע"מ

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×