שידור ציבורי

Public Service Broadcasting

Edward G. Murrow

תפיסת עולם ופרקטיקה תקשורתית הרואות בערוצי הרדיו והטלוויזיה משאב ציבורי. בעידן הטכנולוגיה הדיגיטלית ושפע הערוצים, בעידן שבו פורחת תקשורת מסחרית ונוצרת תחרות עזה על לבו של צרכן המידע – רעיון השידור הציבורי נמצא בעין הסערה. יש הרואים בו מוסד שאבד עליו הכלח. אחרים רואים בו מרכיב חיוני ברקמת החיים החברתיים: מוסד מרכזי המשמר את האינטרס הציבורי, תורם לאינטגרציה חברתית, בולם את ההידרדרות הערכית ומציע חלופה איכותית וביקורתית לשידור המסחרי. כינונו של שידור ציבורי, שאינו נתון לשליטתה של הממשלה, עשוי להבטיח חופש ופלורליזם דמוקרטי כנגד האינטרסים הצרים של בעלי ההון, המקדמים את האידאולוגיה הקפיטליסטית באמצעות המשאב הציבורי שהפקידה בידיהם המדינה.

השידור הציבורי נולד מתוך מצוקה. מספרם המוגבל של תדרי השידור החופשיים אִפשר למדינה להעניק זיכיון שידור למספר מצומצם ביותר של זכיינים. בתמורה לקבלת המשאב הנדיר התחייב הזכיין ל"אחריות חברתית" (social responsibility), המוגדרת בדרך כלל בחוק. ברוח זו, "תפקידה של הטלוויזיה הציבורית הוא לספק מידע, לחנך ולבדר. מילת המפתח כאן היא לא כסף ורווחים […] אלא מחויבות למלא מטרות תרבותיות, חינוכיות ולפעמים פוליטיות, בחברה. על הטלוויזיה הציבורית מוטל להיות חלק מן המרקם התרבותי, ולהוות כלי שיתרום לאינטגרציה חברתית" (צוקרמן, 1999: 42). מטרות אלה מתמלאות באמצעות מגוון תוכניות מקוריות, האמורות למלא את צורכי המגזרים השונים בחברה. גם בשידורי החדשות והאקטואליה מוטל על השידור הציבורי לשקף את הדעות הרווחות בציבור. ראוי לציין כי בפועל, השידור הציבורי נתון בדרך כלל לפיקוח של המדינה.

איש התקשורת ארנון צוקרמן (1999) מציג שישה עקרונות המאפיינים את תפיסת השידור הציבורי בבריטניה. מדינות רבות באירופה ומחוצה לה אימצו את התפיסה הבריטית בשינויים מזעריים. העיקרון הראשון והכללי ביותר הוא מחויבותו של השידור הציבורי לספק מידע, חינוך ובידור, תוך הבטחת רמתן הגבוהה של התוכניות. העיקרון השני הוא יצירת לוח תוכניות מאוזן בעל נושאים וז'אנרים מגוונים. על-פי העיקרון השלישי יש להשתית את רוב השידור על הפקה מקורית ומקומית. העיקרון הרביעי אוסר על המערכת המשדרת להחזיק בעמדה כלשהי ואוסר על השדרנים להביע עמדה בנושאים פוליטיים. העיקרון החמישי אוסר על העלבות ופגיעות ועל השמעת אמירות העלולות להוביל לפשע או לאי-סדר חברתי. העיקרון השישי דוגל בעצמאות הארגון: השידור הציבורי אמור להיות משוחרר מפיקוח ומהתערבות ישירה של הממשלה.

ישנן גם גישות המבקרות את השידור הציבורי וגורסות כי בעידן של פלורליזם וקפיטליזם מאבד שידור זה מחשיבותו. שפע הערוצים המסחריים והייעודיים מוביל לידי כך שלפחות חלק מן המנדט של השידור הציבורי בא על סיפוקו ממקורות אחרים. המצדדים בעמדה זו מתנגדים למימון ציבורי של ערוץ שידור בשעה ששאר הערוצים פועלים בתנאי שוק. השאלה המרכזית העולה לדיון היא, האם אכן אפשר להתייחס אל השידור כאל כל משאב אחר? האם דינו כדינם של שירותים אחרים, שסופקו בעבר בידי המדינה ואילו באחרונה, בעקבות תהליכי ההפרטה הגורפים, הם כפופים לכוחות השוק? או שמא מדובר במשאב יוצא דופן התורם לשיח ומייצר את המרחב הציבורי, מעין פורום דמוקרטי לבירור עניינים בעלי חשיבות חברתית ולאומית? מנקודת מבט זו, דווקא בעידן התחרות על הרייטינג יש לבצר את מעמדו של השידור הציבורי ולהבטיח את המשך שגשוגו.

סוגיית השידור הציבורי מעלה על סדר היום שאלות יסוד: האם השידור הציבורי אכן תורם ליצירת מרחב ציבורי (Public Sphere) חופשי יחסית מלחצים כלכליים, פוליטיים ואחרים, מרחב שמאפשר ניהול של דיאלוג ומשא ומתן רציונליים בין קבוצות ואינטרסים שונים בחברה? האם השידור הציבורי הוא המסגרת הנאותה לכינונו של אקלים מעין זה, העולה בתיאוריות התרבות של יורגן הברמאס (Habermas, [1962] 1989) ושל ממשיכים אחרים של אסכולת פרנקפורט? האם השידור הציבורי יכול לשמש אכסניה נאותה לחברה האזרחית ולארגונים המסונפים אליה, או שמא מדובר באשליה אוטופית נוספת המדברת על רצון טוב ועל הצורך בהידברות, על רקע מציאות תקשורתית אירונית שבה שאלות של כוח, רייטינג וסובייקטיביות בדיווח טבועות בפעולתו של המדיום התקשורתי, בין אם הוא פרטי ובין אם הוא ציבורי? לדוגמה, אם החדשות עשויות להיתפס כז'אנר נרטיבי המבקש לגולל סיפור, מהי הערובה ש"יכולתו הסיפורית" של הערוץ הציבורי תהיה טובה יותר מזו  של הערוץ המסחרי?

סוגיות אלה מותירות את הדיון פתוח. יותר משההכרעה טבועה באופיו של המדיום, היא קשורה בפילוסופיה התקשורתית של המתבונן. פילוסופיה מודרניסטית תחפש דרכים שונות להחזיר לשיח הציבורי את אופיו האוטופי והמשחרר. פילוסופיה פוסטמודרנית תצביע על אופיו הסובייקטיבי והאסתטי המוטה מראש של הטקסט הטלוויזיוני, וכן על מערכת האינטרסים הצולבים המפעילים הן את השידור הציבורי (התלות במדינה ובמוסדותיה) והן את השידור המסחרי (התלות בכסף הגדול).

ראוי להבין כי הן הערוץ המסחרי והן הערוץ הציבורי אינם חפים מפוליטיזציה: השידור הציבורי תלוי במדינה ובמוסדותיה; השידור המסחרי תלוי בהון הגדול. בעולם אידאלי, הרגולציה שמפעיל המחוקק ביחס לשתי המערכות יוצרת איזון בין אינטרסים פוליטיים צולבים; ואולם, איננו חיים בעולם אידאלי: אילוצים פוליטיים וכלכליים המופעלים על השידור המסחרי והציבורי כאחד, מביאים לצִנזורהּ של אינפורמציה ומטים לעתים קרובות את העמדה הפרשנית. אילוצים אלה מגבילים את אפשרויותיו של הקהל לגבש עמדה עצמאית. יוצא אפוא כי הצירוף "שידור ציבורי" אינו מילת קסם. רק ניתוקו מן המנגנון האידאולוגי של השלטון עשוי להעניק לו עדנה וזכות קיום בעידן של שווקים פתוחים. אם כך יקרה, שידור ציבורי חזק ובלתי תלוי עשוי לשמש כעוגן הדמוקרטיה: מדיום המאפשר לכל השכבות החברתיות ולכל הדעות לבוא לידי ביטוי, ולא רק לקומץ של בעלי הון, הדואגים לאינטרסים הסקטוריאליים שלהם באמצעות משאב לאומי שהופקד בידיהם על ידי המדינה.

 

מקורות

צוקרמן, א' 1999: טלוויזיה גלובלית, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת. 

Habermas, J. [1962] 1989: The Structural Transformation of Public Sphere: An Inquiry into Category of Bourgeois Society, trans. T. Burger and F. Lawrence, Cambridge, MA: The MIT Press.

תאור / מקור התמונה:

Edward G. Murrow

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×