ג'אז

Jazz

Bigstock-85823882 African American jazz musician playing the saxophone through smokey light in club

"אבל הבדל אחד יש בינינו ובין הג'אז. הג'אז מתפתח ומשתנה במהירות. סגנונו נעוץ בתנועה".

מילן קונדרה, הבדיחה, עמ' 119.

סגנון אמנותי מרכזי במוזיקה של המאה ה-20. הג'אז מבליט יסודות הרמוניים מיוחדים, קצב "קרוע" בעל דגש מיוחד (בִּיט), אלתור וסינקופיזציה (העתקת ההתאמות הקצביות היסודיות למקומות ריתמיים בלתי צפויים). הג'אז מתמקד בביצוע "חי" הניזון מהרגש הספונטני של הנגנים. הסגנון שהחל את דרכו כאלטרנטיבה חושנית, עממית ומסחרית למוזיקה הקלאסית הגבוהה, הפך במרוצת מאה שנות קיומו למוזיקה אמנותית מתוחכמת, המנוגנת הן במועדונים והן באולמות קונצרטים. סגנון הג'אז מבטא באופן עמוק ויוצא דופן מגוון רגשות אנושיים, בעזרת הנגינה החופשית והדמיון היוצר של המוזיקאים. התוצאה היא סגנון מורכב, המבוסס על חוויה של אלתור ושל דיאלוג מענג בין המוזיקאים; דיאלוג מקביל מתקיים בין הנגנים לבין הקהל, המוצא את עצמו שותף פעיל להופעה.

שורשי הג'אז נעוצים במפגש שנוצר בין התרבות האירופאית בדרום ארצות הברית לבין התרבות המערב אפריקאית – תרבותם של העבדים השחורים שהובאו בכפייה לאמריקה. הג'אז שאב השראה משירי העבודה (work songs) ומשירי הדת (spirituals, gospels). הוא הופיע לראשונה בסוף המאה ה-19 בניו אורלינס, שם ניגנו תזמורות כלי הנשיפה בסגנון החדש. מוזיקת הדיקסילנד (על שם אחד הרבעים בניו אורלינס) הפכה לזרם הראשון בג'אז. המוזיקה החדשה התייחדה בקצב (ביט) חזק ומשתנה, במהלך הרמוני קבוע וביסוד אלתורי מובהק, המאפשר לכל אחד מהנגנים לבטא את דמיונו היוצר ולנהל דיאלוג עם נגינתם של המוזיקאים האחרים. בד בבד עם הולדת הג'אז נוצרו שני סגנונות מוזיקליים נוספים: הרֶגְטַיים והבלוז. הראשון מבוסס בעיקר על קטעי סולו של פסנתר וסגנונו מזכיר את המארש, והשני הוא סגנון מוזיקלי סגפני בעל מבנה הרמוני קבוע, עומק רגשי ועוצמה דרמטית. הבלוז נתן ביטוי לרגשות הסבל של היחיד ושל הכלל; הוא דיבר על הבדידות האנושית ועל האהבה שחלפה ואיננה. שורשיהם של הרגטיים ושל הבלוז שזורים בתולדות הג'אז לבלי הפרד, ועם זאת אפשר לראות בהם – ובעיקר בבלוז – סגנונות עצמאיים. מתוך הבלוז המוקדם צמח הבּוּגי-ווּגי, סגנון מוזיקלי פשוט שזכה בסוף שנות השלושים להצלחה אדירה בקרב הצעירים באמריקה.

הדומיננטיות של ניו אורלינס נחלשה עם עלייתה של אלטרנטיבה לבנה בשיקגו, שחיקתה במידה רבה את הסגנון של ניו אורלינס אך העמידה במרכזה את הופעת היחיד. מאמצע שנות השלושים ועד אמצע שנות הארבעים משל בכיפה הסווינג, המבוסס על חריגה עדינה מהקצב ועל שילוב מאוזן בין רגיעה למתח. המדיום המרכזי של הסווינג היה הבִּיג-בֵּנד – הרכב תזמורתי עשיר המשלב מוזיקה לריקודים עם קטעי סולו מאולתרים במהלך הנגינה. הכוכבים הבולטים של התקופה היו בני גודמן (Goodman), לסטר יאנג (Young), קולמן הוקינס (Hawkins) וג'וני הודג'ס (Hodges). אמנים מרכזיים אחרים היו דיוק אלינגטון (Ellington), פסנתרן, מלחין ומנהיג להקה, לואי ארמסטרונג (Armstrong), חצוצרן ומנהיג להקה, והפסנתרן ארט טאטום (Tatum).

בראשית שנות הארבעים החל לבלוט סגנון הבִּי-בּוֹפ, שהפך מאז לשפה הבסיסית של הג'אז המודרני. סגנון זה התאפיין במקצבים מורכבים מאלה של הסווינג, בקטעי סולו ארוכים ובהרמוניות נועזות ומאתגרות. עד אז נחשב הג'אז מוזיקה לריקודים, תפקיד שהגביל אותו והטיל עליו כבלים ביצועיים. מוזיקאי הבי-בופ, שביקשו לשחרר את הג'אז מכבלים אלה, הציעו סגנון שהפך את הג'אז לאמנות ואת נגן הג'אז לאמן יוצר. המוזיקה החדשה נכתבה להרכבים קטנים של ארבעה עד שישה נגנים – שלושה מהם שימשו יחידת קצב והשאר ניגנו בכלי נשיפה. היא נוגנה במועדונים קטנים, בדגש על קטעי אלתור ארוכים ומשתנים שנוגנו אל תוך הלילה. כאן נקבע במידה רבה אופיו של הג'אז: אלתור יצירתי וספונטני שהופך לביצוע חי וחד-פעמי של היצירה. הכישרונות המובילים בזרם הבי-בופ היו נגן האלט-סקסופון צ'רלי (בירד) פרקר (Parker), החצוצרן דיזי גילספי (Gillespie) והפסנתרן תלוניוס מונק (Monk). נגנים אחרים שתרמו לסגנון זה היו הפסנתרן באד פאוול (Powell) והמתופף מקס רואץ' (Roach). בשנות החמישים צמח מתוך הבי-בופ דור חדש של נגני הארד-בופ. נגנים חשובים שהשתייכו לתת-סגנון זה היו הבסיסט והמלחין צ'ארלי מינגוס (Mingus), הסקסופוניסט סוני רולינס (Rollins) והפסנתרנים ביל אוונס (Evans) ומקוי טיינר (Tyner).

בד בבד עם סגנון הבי-בופ התפתח גם הג'אז הסימפוני. לכאורה ישנה סתירה בין הסימפוניה לג'אז האמון על ספונטניות ועל אינדיווידואליזם; אולם משנות העשרים ועד שנות השישים היו רבים שמיזגו בין האופי החופשי של הג'אז לבין האקספרסיביות והמורכבות הטונלית וההרמונית של המוזיקה הקלאסית. בשנות השלושים הגיע הג'אז להישגים חדשים, עם הקומפוזיציות המורכבות שחיבר אלינגטון לתזמורתו. בשנות הארבעים היו אלה המלחינים הקלאסיים איגור סטרווינסקי (Stravinsky) ודימיטרי שוסטקוביץ' (Shostakovich) (סוויטת ג'אז מס' 2) ששילבו ביצירותיהם מוטיבים בולטים של ג'אז. קדם להם בכך המלחין דריוס מיו (Milhaud) ועוד קודם לכן ג'ורג' גרשווין (Gershwin) , שהוא אולי מלחין הג'אז הידוע ביותר. יצירותיו "רפסודיה בכחול" (1924) ו"אמריקאי בפריז" (1928) הפכו לקלאסיקה בתחום.

בסוף שנות השישים עלה סגנון הג'אז החופשי (Free Jazz), המכונה גם ג'אז אוונגרדי (Wilmer, 1992; Jost, 1981). את הסגנון החדש פיתחו מוזיקאים שביקשו לשחרר את עצמם מנוסחאות הרמוניות מקובלות ולהרחיב את טווח הביטוי שלהם. בהשראתם של הסקסופוניסטים ג'ון קולטריין (Coltrane) ואורנט קולמן (Coleman), הפסנתרן ססיל טיילר (Taylor) ואחרים, פסע הג'אז החופשי צעד נוסף מעבר לבי-בופ. עקרונות מבניים הפכו לשוליים; האינטנסיביות אמורה היתה ליצור עקיבות, אך לרבים נשמע הדבר כאנרכיה מוחלטת. התוצאה היתה משבר זהות ועלייה בפופולריות של סגנון חדש: ג'אז-רוק. מיזוג זה, שנודע גם בשם פיוז'ן, צבר פופולריות בשנות השבעים, בין השאר בעבודותיו של החצוצרן מיילס דיוויס (Davis). דיוויס מילא תפקיד מרכזי בהיסטוריה של הג'אז במהלך ארבעה עשורים, משנות החמישים ועד שנות השמונים, ותרם תרומה עצומה לכינונם של ארבעה סגנונות ג'אז: הקול-ג'אז, ההארד-בופ (עם החמישייה שלו), הזרם השלישי (בעזרת המעבד גיל אוונס) והפיוז'ן בשנות השישים והשבעים. מסוף שנות השבעים ואילך נוטה הג'אז להשתלב בסגנונות הרווחים של המוזיקה הפופולרית. בדומה למופעי רוק, גם מופעי ג'אז מועלים באולמות גדולים. שיתוף הפעולה עם סוגים שונים של רוק הפך לחיזיון נפוץ.

הג'אז הוא סגנון מוזיקלי שקשה להגדירו. גבולותיו מטושטשים, הוא מרבה להשתנות ולהתפתח ומייצר שילובים ומיזוגים מפתיעים עם סוגים אחרים של מוזיקה פופולרית כגון רוק, פאנק, לטינו-אמריקאי (קובני), מוזיקה אלקטרונית ומוזיקת עולם, וכן עם מוזיקה קלאסית בסגנון המכונה הזרם השלישי. דוגמה מרכזית לכך היא המוזיקה שניגנה רביעיית הג'אז המודרנית.

מנקודת מבט תרבותית, הג'אז הוא אחד הסגנונות המוזיקליים המרכזיים של המאה ה-20. זהו סגנון אמריקאי מובהק, המציב במרכזו את האיכות הרב-תרבותית התוססת של אמריקה. הפרשנות האישית של המבצע זוכה בג'אז למקום מרכזי, שכן מדובר בקטע המנוגן בביצוע חי. תפיסה זו, המבליטה ספונטניות, אלתור ודיאלוג דמוקרטי, עומדת בניגוד למרכזיותה של הפרטיטורה במוזיקה הקלאסית. בג'אז הביצוע החי או ההקלטה הופכים ל"פרטיטורה חד-פעמית". הסגנון, המתאפיין בפתיחות ובדיאלוג, מאפשר בכל רגע מגוון אפשרויות שמהן אפשר להתקדם לכיוונים בלתי צפויים.

האלתור בג'אז הטרים את תחושת הזמן הפוסטמודרנית. המקצבים שלו הם בסיס לניסיוניות שאינה מתחייבת לתוצאה כלשהי: "מה שקורה הוא מה שקורה" (ע"ע פרפורמנס) – האלתור הוא פעילות קולקטיבית, פרי הדיאלוג הנרקם בין הנגנים. זוהי פעילות חופשית ויצירתית, הזורמת סביב עקרון ההמצאה וההפתעה; פעילות ספציפית וקונקרטית, הנטועה בתצורות שאפשר להרחיבן ללא הגבלה. בעבור המוזיקאי, הג'אז הוא דרך להיחלץ מהזמן הליניארי, אפשרות לגלות סוג חדש של זמן הנרקם בידי המאלתר. זהו זמן ריתמי וסופי, זמן אנושי.

פירוש המילה האנגלית Jazz היא, בין השאר, "צורם", "רועש" ו"מגרה". משמעויות אלה קשורות לאופיו של הג'אז ולמקומו המיוחד בין סגנונות מוזיקליים אחרים. הג'אז מבליט דיסוננטיות ורצון להתפרצות חופשית, לעתים צורמת, לא מנומסת, המבטאת מגוון רגשות לעומקם. מבחינה היסטורית נקשר הג'אז לחוויה האורבנית: תזמורת הריקודים עומדת בבסיס התפתחותו החברתית. הג'אז מקצין את החוויה החושנית-אינטימית של המוזיקה. בניגוד למוזיקה הקלאסית, ובדומה לסוגים אחרים של מוזיקה פופולרית כגון הרוק, הג'אז מנהל דיאלוג ישיר עם הגוף. הוא פונה אל התגובה החושנית-קצבית של המבצע ושל הקהל. יסודות אלה מגדירים את הג'אז כתופעה ייחודית במוזיקה הפופולרית, אם כי אינם מאפיינים את כל סגנונות הג'אז: קיים גם ג'אז "קריר", הקוּל ג'אז (Cool Jazz), וכן ג'אז מדיטטיבי הקשור לאסתטיקה של העידן החדש.

מורכבותו של הג'אז בולטת גם בהשוואה לתחכום של הסגנון הקלאסי, וקל וחומר בהשוואה למורכבות הצורנית של סגנונות פופולריים אחרים (Gabbard, 1995). מורכבות המקצב בג'אז, לצד מורכבות האלתור והפרשנות המוזיקלית, והאופי הדיאלוגי של הנגינה (הג'ם סאשן, מופע האלתור הג'אזי) – כל אלה הופכים אותו למוזיקה מתוחכמת, המתרחקת מהפשטות ומהנאיביות העממיות שהולידו אותה. צירוף היסודות הופך את הג'אז למוזיקה אמנותית, המנוגנת לעתים קרובות גם באולמות הקונצרטים. זוהי מוזיקה החוצה את הגבולות בין האינטלקטואלי לחושני, בין המתוכנן למאולתר, בין האורבני לעממי, בין המובנה למפורק. תכונות אלה הופכות את הג'אז לתופעה תרבותית ייחודית, המשלבת בין עולמות שונים: מצד אחד, פולחן הצורה הפורמלית המאפיין את תרבות המערב, ומצד אחר, פולחן הגוף הנסחף אל האקסטזה ה"דתית" של המוזיקה, פרי התרבויות המסורתיות של העולם השלישי. צירוף זה מסביר את הפופולריות של הסגנון, המשקף את מקורותיהם ההיסטוריים של קהלים מגוונים, החל מהקהל הנאיבי הנכבש ברוח הבלוז וכלה בצרכן ה"תרבותי" הרואה בו סגנון אמנותי מתוחכם המשקף את סגנון חייו.

מקורות

קונדרה, מ' 1972: הבדיחה, תרגום: ד' קוסטלר, תל אביב: עם עובד.

Berliner, P. E. 1994: Thinking in Jazz: The Infinite Art of Improvisation, Chicago: University of Chicago Press.

Gabbard, K. (ed.) 1995: Jazz Among the Discourses, London: Duke University Press.

Gioia, T. 1998: The History of Jazz, Oxford: Oxford University Press.

Jost, E 1981: Free Jazz, New York: Da Capo Press.

Martin, H. and Waters, K. 2005: Jazz: The First 100 Years, New York: Schirmer Books.

Shepherd, J, 1991: Music as Social Text, Cambridge: Polity Press.

Ward, C. G. and Burns, K. 2002: Jazz: A History of America's Music, New York: Knopf.

Wilmer, V. 1992: As Serious as Your Life: The Story of the New Jazz, London: Serpent's Tail.

תאור / מקור התמונה:

Bigstock-85823882 African American jazz musician playing the saxophone through smokey light in club

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×