אינדי

Indie

Best-Reverb-Pedals  (Source: http://www.ebay.com/gds/Best-Reverb-Pedals-/10000000205794436/g.html

מאנגלית: עצמאי, Independent. כינוי לתעשייה עצמאית וחלופית לתעשיה הממסדית, הפועלת בשטחי התרבות הפופולרית, בעיקר בתחומי המוזיקה והקולנוע. האינדי הוא גם תפיסת עולם המחברת בין אותנטיות לבין אנטי-ממסדיות: מנגנון שיווקי מתוחכם המוכר מוצרים תוך שימוש בערכים כגון ראשוניות, נאמנות ללא פשרות ליצירה וחופש הפצה. בתחום המוזיקה תיאר המושג ז'אנרים וסגנונות מוזיקליים מסוימים, בעיקר בבריטניה. בקולנוע מזוהה האינדי בעיקר עם הסרטים המופקים ומופצים בארצות הברית שלא באמצעות אולפני הענק המסורתיים של הוליווד.

בעידן של מניפולציות שיווקיות המבוצעות על-ידי תאגידי ענק דורסניים וציניים, צץ האינדי כחלופה: הנה עשייה שאינה תלויה ב"כסף הגדול"; הנה ביטוי אמיתי שאינו מבוסס על תמיכת הממסד. האינדי מבטיח כי נאמנותם של היוצרים נתונה קודם לכול לאמונתם וליצירתם; קבלת תמיכתו של הממסד איננה בטוחה ובכל מקרה כרוכה בוויתור על ה"אני מאמין" האמנותי. האינדי קורא אפוא להזדהותו של הקהל עם הצעיר והבלתי נתמך, מרצון או מכורח.

כמושג, האינדי נולד בשנות השמונים של המאה ה-20. בפועל, ביטויים ליצירה עצמאית, המשוחררת לכאורה מאחיזתו של הממסד, ניתן לאתר במוזיקה ובקולנוע כמעט לכל תולדותיהם. לא אחת משמשת המילה כשם נרדף לאלטרנטיבה. בשנות השמונים זוהה האינדי בבריטניה עם להקות פופ של גיטרות צורמניות, אשר הופיעו בקלטות שהגיעו עם מגזין המוזיקה NME. בשנות התשעים הוגדרו להקות בריטפופ רבות כלהקות אינדי, אף על פי שרובן היו חתומות בחברות התקליטים הגדולות ושלטו במצעדי המכירות. באחרונה משמשת המילה אינדי שם נרדף ללהקות הניו-וייב והפוסט-פאנק – אינטרפול, פרנץ פרדיננד והקילרס.

הקמת יונייטד ארטיסטס (United Artists) – על-ידי מרי פיקפורד, דגלס פיירבנקס, צ'ארלי צ'פלין וד"וו גריפית' – בשנת 1919 היתה אחד הביטויים הראשונים לכינונו של קולנוע עצמאי, במקביל לתעשיית הקולנוע הממוסדת. גם בסוף שנות הארבעים ובמהלך שנות החמישים התקיימה בשולי התעשייה הפקה עצמאית ומעוטת תקציב. בשנות השישים, ובמקביל לעלייתה של תרבות הנגד, פרחו בארצות הברית סרטי ה-B Movies, שהתאפיינו בדלות תקציבית ובעיסוק בתחומים שהקולנוע הממסדי משך את ידיו מהם. המפיק רוג'ר קורמן (Corman) ואחרים פנו בסרטיהם אל השוק הצעיר ועסקו בתכנים כמו מין, סמים ואלימות.

בסוף שנות השישים חָבַר וורן בייטי (Beatty) לאולפני האחים וורנר להפקת בוני וקלייד (Bonnie & Clyde, 1967). הסרט, בבימויו של ארתור פן (Penn), זכה להצלחה רבה ונחשב לסנונית הראשונה של "הוליווד החדשה": זרם שפעל כחלק משיטת האולפנים ההוליוודית, טיפח יוצרים ושיטות הפקה חדשות והרחיב את מנעד הנושאים המותרים. באותה שנה הופק גם הבוגר (The Graduate) בבימויו של מייק ניקולס (Nichols), ושנתיים אחר-כך אדם בעקבות גורלו (Easy Rider) בבימויו של דניס הופר (Hopper). בשנות השבעים כבר היתה הוליווד החדשה לעובדה מוצקה. דור הבמאים החדש – מרטין סקורסזה (Scorsese), פרנסיס פורד קופולה (Coppola), ג'ורג' לוקאס (Lucas) ואחרים – יצרו את סרטיהם הראשונים במתכונת עצמאית אך בגיבוי ההפקה וההפצה של הוליווד הישנה. "הוליווד החדשה" הפכה לשיטה בתוך שיטת האולפנים המסורתית.

בשנות השבעים הפך הקולנוע העצמאי למונח המציין לא רק פריצת דרך הפקתית אלא בעיקר פריצת גבולות יצירתיים. במהלך זה בלטו במאים כמו דיוויד לינץ' (Lynch) וג'ון ווטרס (Waters), שסרטיהם ראש מחק (Eraserhead, 1977) ופוליאסטר (Polyester, 1981), בהתאמה, בדקו את גבולות הסובלנות של הצופה. בשנים אלה החל את דרכו גם ג'ון סיילס (Sayles), בסרטים כגון שובם של השבעה מסיקאקוס (Return of the Secaucus Seven, 1980), ליאנה (Lianna, 1983) ומותק זו את (Baby It's You, 1983). מאז שנות השמונים בולט פסטיבל סאנדנס כמסגרת המטפחת את הקולנוע העצמאי. לאורך השנים סיפק הפסטיבל במה ליוצרים כג'ים ג'רמוש (Jarmush), סטיבן סודרברג (Soderberg), פול תומס אנדרסון (Anderson) ורבים אחרים. בשנות התשעים בלטו יוצרים כקוונטין טרנטינו (Tarantino) בסרטו כלבי אשמורת (Reservoir Dogs, 1992) ורוברט רודריגז ((Rodriguez בסרטיו אל מריאצ'י (El Mariachi, 1992) ודספרדו (Desperado, 1995). בשנים האחרונות בלטו ג'ונתן דייטון וולרי פריס (Dayton and Faris) בסרטם מיס סנשיין הקטנה (Little Miss Sunshine, 2006). מרשימה חלקית זו נקל לראות כי האינדי, שדימויו קשור באותנטיות, פשטות, ראשוניות ותמימות, איננו בהכרח געגוע אל מינימליזם רומנטי. חלק מן הסרטים העצמאיים מתאפיינים דווקא ביסודות אקספרסיוניסטיים וסוריאליסטיים מורכבים כגון סרטיהם של דיוויד לינץ' או פול תומס אנדרסון.

בצד היותו ביטוי אמין לכוחות חלופיים הפועלים בתעשיית הבידור, הופך האינדי גם לתו תקן מותגי, כותרת נחשקת היוצרת בידול: האינדי הוא קוּל. חברות רבות העומדות מאחורי מותגים שצברו מכובדות, ותק ויוקרה בוחרות לבצע תפנית, או תפנית לכאורה, ולפעול לבניית זהות אינדית למותגיהן. נעמי קליין (2002) מציינת שורה ארוכה של מותגי אינדי בדויים – ביניהם קוקה קולה, המותג המזוהה ביותר על פני כדור הארץ: בשיאו של שיגעון השיווק של החברות האינדיות, ומתוך חשש שהיא ממסדית מדי לדידם של בני הנוער המודעים למותג, השיקה החברה קמפיין שהכריז על הקולה כעל "המשקה הלא רשמי של המדינה". בספרה בלי לוגו מציינת קליין את "הצריכה האירונית" המשתלבת היטב בתרבות האינדי. הבוז לתרבות ההמונים איננו מושתת עוד על התנגדות, אלא דווקא על התמסרות מוחלטת – בתוספת שינוי אירוני ערמומי: "בואו נחגוג ב'משמר המפרץ', בסיגריות 'קאמל', בכתב העת 'ווירד' ואפילו בספרים הנוצצים על חברת הראווה, אבל הבה לא ניכנע לעולם לפיתוי הנוצץ של הדברים הללו" (אצל קליין, 2002: 99). מובן כי מדובר בעיקר בסיסמה שיווקית.

מקורות

קליין, נ' 2002: No Logo (בלי לוגו): המטרה – בריוני המותגים, תרגום: ע' פז, תל אביב: בבל. 

Holmlund, C. and Waytt, J. (eds.) 2004: Contemporary American Independent Film: From the Margins to the Mainstream, New Yotk: Routledge.  

Levy, E. 1999: Cinema of Outsiders: The Rise of American Independent Film, New York: New York University Press.

Lyons, D. 1994: Independent Visions: A Critical Introduction to Recent Independent American Film, New York: Ballantine.

תאור / מקור התמונה:

Best-Reverb-Pedals (Source: http://www.ebay.com/gds/Best-Reverb-Pedals-/10000000205794436/g.html

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×