מטריאליזם דיאלקטי
Dialectical Materialism
מונח מפתח בפילוסופיה המרקסיסטית. הטענה כי יש להכיר בעליונותם של התנאים החומריים על פני התנאים התודעתיים והנפשיים כבסיס להבנה כוללת של המציאות הטבעית והאנושית. השינוי ההיסטורי הוא פרי ההתנגשות בין כוחות חומריים, המשקפים את יחסי הייצור בין המעמדות. בתום תהליך רצוף סתירות נולדת מציאות חדשה וגואלת, שאותה מבשר הקומוניזם. המטריאליזם הדיאלקטי זכה לביקורת על רקע הטוטליות והדוגמטיות של טענותיו. דוגמטיות זו היא שיצרה את הבסיס לשיתוף פעולה בינו לבין מגמות דכאניות וטוטליטריות בפוליטיקה של המאה ה-20.
המונח מהווה נדבך מרכזי בתאוריה המרקסיסטית על טבע המציאות. החוק הבסיסי של המטריאליזם הדיאלקטי קובע כי ההוויה (התנאים ההיסטוריים החומריים) קובעת את התודעה (המציאות הרוחנית הפנימית של האדם), ולא להפך. תנאי הייצור הכלכליים והשינויים שחלים בהם לאורך ההיסטוריה (מבנה הבסיס, על פי התורה המרקסיסטית) קובעים את תודעתו של האדם, את חייו המנטליים וכדומה (מבנה-העל) (Cornforth,1971; Ruben, 1979). החוק השני קובע כי על מנת להבין את אופיו של השינוי ההיסטורי יש להכיר בקיומה של תבנית דיאלקטית המחוללת אותו. תבנית סגורה ובינארית זו, החוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה, מורכבת משני יסודות מנוגדים: "קונפליקט" ו"אחדות". השינוי ההיסטורי נוצר בעקבות קונפליקט בין כוחות מנוגדים. ההתנגשות ביניהם מביאה לסינתזה (או לאחדות חדשה) המנסחת את המציאות מחדש ויוצרת תובנה חדשה ביחס לכיוון זרימתה של ההיסטוריה ולתכליתה. בסופו של דבר, על רצף נע של קונפליקטים אפשר להתקרב אל אחדות חדשה, שהיא פרי הניגודים הדיאלקטיים לאורך ההיסטוריה (Cohen, 1978). החוק השלישי קובע כי שינויים כמותיים יוצרים, בסופו של דבר, שינויים איכותניים. דוגמה לכך ממדעי הטבע היא האטומים: שינויים כמותיים המתחוללים באטומים משנים את אופייה של המולקולה כולה. במדעים החברתיים-היסטוריים הדבר מתבטא בהצטברות הכוח בידי הבורגנים. בעקבות הצטברות כוח זו חלים שינויים איכותניים: המשטר הפיאודלי נופל ומפנה את מקומו למשטר חדש – הקפיטליזם. החוק הרביעי הוא "חוק הסתירה של הסתירה". לפי חוק זה, המובלט בקפיטל של קרל מרקס (מרקס, [1867] 1947), כל שלב בבעלות הפרטית על אמצעי הייצור צומח מקודמו ומהווה את שלילתו. ואולם גם שלילה זו נשללת בהמשך על-ידי התפתחות של סתירות פנימיות בתוך המצב החדש. וכך, הקפיטליזם, שהחליף את הפיאודליזם, אמור להיות מוחלף, בתורו, על-ידי הקומוניזם.
מנקודת מבט ביקורתית ניתן לקבוע, בעקבות חנה ארנדט (Arendt), כי השיטה הדיאלקטית הקומוניסטית, בדומה לשיטה הנאצית, בנויה כמקשה אידאולוגית אחת, שלא ניתן להזיז בה ולו אבן אחת; זוהי שיטה המחייבת הגיון לוגי פנימי שאינו תלוי בעובדות ואינו מושפע מהן. דיאלקטיקה היא אפוא שיטה פילוסופית הבנויה על שלטונה העריץ והבעייתי של הלוגיקה הצרופה בחיינו (ארנדט, [1951] 2010: 674-671).
בניגוד לעמדה ביקורתית מאוחרת זו, המטריאליזם הדיאלקטי הקלאסי ראה עצמו כמדע לגיטימי של חוקי ההיסטוריה (ע"ע היסטוריציזם). חוקים אלה נשלטים על-ידי אופנים משתנים של יחסי ייצור, שהם גם אופנים שונים של יחסים מעמדיים: ככל שמתרחבים אמצעי הייצור, כך גדל הפער המעמדי. ואולם, באופן דיאלקטי, חל גידול גם בכוחו של מעמד הפועלים (הפרולטריון). מגמה זו מוליכה בסופו של דבר להתנגשות כוחות בלתי נמנעת וסופית שמסתיימת במהפכה וביצירתו של סדר שוויוני חדש.
מלבד "ידע היסטורי" טען המטריאליזם הדיאלקטי גם ל"ידע אפיסטמולוגי" וגם ל"ידע אונטולוגי". במילים אחרות, המטריאליזם הדיאלקטי ראה עצמו כתאוריה סגורה המתארת הן את טבע המציאות והן את גורלו ההיסטורי של האדם. במתכונת גורפת זו הפך המטריאליזם הדיאלקטי לפילוסופיה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית ושל המדינה הסובייטית (ברית המועצות לשעבר). מרקס ואנגלס אמנם לא השתמשו ישירות במונח, אך ספריו של אנגלס – Anti-Dühring ו-Dialectics of Nature, שימשו מקור השראה לאחרים אשר ביקשו לנסח משנה סדורה של המטריאליזם הדיאלקטי. ציוני דרך במהלך זה הם ספריהם של פלכאנוב (Plechanov, 1974), לנין (Lenin, [1914] 1961) וסטאלין (Stalin, 1938) (אף כי הובע ספק אם סטאלין הוא המחבר האמיתי).
לסיכום, מה שמאפיין את המטריאליזם הדיאלקטי הוא העמדה הטוטלית שלו ביחס לתהליכים הקובעים את טבע המציאות, ובמקביל היעדר הספקנות שלו ביחס לתזות שלו עצמו (מעבר לביקורת עצמית, הנאחזת בזנב עצמה ופועלת רק בתוך ההיגיון הכללי של השיטה). סגירות פילוסופית זו, שאליה יש להוסיף גם יומרה לידיעה פוזיטיביסטית, הפכה את המטריאליזם הדיאלקטי לתאוריה דוגמטית שעוררה ביקורת אצל הוגים פוסט-מרקסיסטיים כגון יורגן הברמאס (Habermas) (הברמאס, 1991: 109-104) ולואי אלתוסר (Althusser, [1959] 1977). האחרון ראה במטריאליזם הדיאלקטי תאוריה המנסה להפוך את הניסיון החברתי לניסיון מדעי; לתרגם אידאולוגיה חברתית לידע מדעי הטוען לאמת.
ברמה הפוליטית הכשיר המטריאליזם הדיאלקטי את הקרקע לטרור המחשבתי והפוליטי שליווה משטרים קומוניסטיים במאה ה-20 (Callinicos, 1983). ואולם, על אף כישלונו הפוליטי (נפילת ברית המועצות לשעבר, בשנת 1985), נחרת המטריאליזם הדיאלקטי כנקודת התייחסות חשובה בהסתכלות ובניתוח מערכות טוטליטריות. המונח רווח בלימודי תרבות, בלימודים פוסט-קולניאליים ובביקורת הספרות (דוגמה לכך היא ספרו של פרדריק ג'יימסון הלא-מודע הפוליטי, [1981] 2004).
מכאן לאן?
מקורות
ארנדט, ח' [1951] 2010: יסודות הטוטליטריות, תרגום: ע' זרטל, תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד.
ג'יימסון, פ' [1981] 2004: הלא-מודע הפוליטי, על פרשנות הטקסט הספרותי כמעשה חברתי סימבולי, תרגום: ח' סוקר-שווגר, תל אביב: רסלינג.
הברמאס, י' 1999: חברה וזהות בימינו: ראיונות ומסות, תרגום: ד' ארן, תל-אביב: ספרית פועלים.
הגל, גו"פ [1806] 1996: פנומנולוגיה של הרוח, תרגום: י' יובל, ירושלים: מאגנס.
מרקס ק' [1867] 1947: הקפיטל, ספר ראשון: תהליך הייצור של ההון, תרגום: צ' וויסלבסקי, מרחביה: הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר.
Altusser, L. [1959] 1977: For Marx, trans. B. Browster, London: New Left Books.
Callinicos, A. 1983: Marxism and Philosophy, Oxford: Clarendon Press.
Cohen, G. A. 1978: Karl Marx Theory of History, Oxford: Clarendon Press.
Cornforth, M. 1971: Dialectical Materialism, London: Lawrence and Wishart.
Engeles, E. [1876-1878] 1947: Anti-Dühring, Moscow: Progress Publisher.
— [1873-1883] 1973: Dialectics of Nature, trans. E. Dutt, New York: International Publishers.
Lenin, V. I [1914] 1961: "Conspectus of Hegel's Book: The Science of Logic", in: Collected Works XXXVIII, London: Lawrence & Wishart.
Plekhanov, G. V. 1974: Art and Society and other papers in Historial Materialism, New York: Oriole.
Ruben, D. 1979: Marxism and Materialism, Brighton: Harvester.
Stalin, J. U. 1938: "Dealectical and Historical Materialism", in: Stalin, 1958: Problems of Leninism, Moscow: Foreign Languages Publishing House.
תאור / מקור התמונה:
A game of snooker (or billiards) in progress.
Source Own work
Author: MichaelMaggs
Wikimedia Commons