פוטוריזם

Futurism

Futurism

זרם אוונגרדי באמנות של תחילת המאה ה-20, שדגל בדינמיזם יוצר, בהערצת המכונה ובסגידה לסכנה. הפוטוריזם העלה על נס אלמנטים של אורבניות, תנועה, אלימות ומשיחיות. אלה חוגגים את לידתו של "האדם החדש": אדם הנותן גט פיטורים להיסטוריה ולמסורות העבר, המקדש בחייו ובאמנותו את הקיום המודרני, אדם שפניו אל העתיד. קבוצת האמנים, שבראשה עמד פיליפו תומסו מרינטי (Marinetti), פרסמה את המניפסט הפוטוריסטי הראשון ב-1909. התנועה, שהתפשטה בארצות אירופה, בלטה במיוחד באיטליה וברוסיה, בפשיזם האיטלקי, מצד אחד, ובקומוניזם, מצד שני. הפוטוריזם, שביקש למחוק את האדם הבורגני מן המפה הרגשית והקוגניטיבית של המערב, סופו שהתמזג עם פוליטיקה הרת אסון, משמאל ומימין.

הפוטוריזם הוא בשר מבשרה של המודרניות. ההערצה המשיחית של החדש, הסגידה ל"שירת הטכנולוגיה", האוטופיה של המכונה משל היתה רכב אש מיתולוגי, הפניית העורף להיסטוריה ולזיכרון העבר, הדינמיזם כעיקרון פילוסופי, פוליטי ואמנותי – כל אלה היו סממנים מודרניים טיפוסיים. מודרנית מאוד באופייה היתה גם השאיפה הפילוסופית לברוא אדם חדש ומהפכני שיחליף את האני הבורגני האירופאי מן הטיפוס הישן (אוחנה, 1993: 345-219;  Perloff, 1986).

מבט קצר במניפסט הפוטוריסטי הראשון שפרסם מרינטי בלה פיגארו ב-1909 מאשר טענות אלה:

 

* אנחנו מתכוונים לשיר שיר הלל לאהבת הסכנה, לתכונת האנרגיה ולחוסר הפחד.

* אומץ הלב, ההעזה, המרד – יהיו היסודות המהותיים של שירתנו.

* אנו מצהירים כי תפארת העולם התעשרה ביופי חדש, יפי המהירות. מכונית המרוץ שגגה מקושט בצנורות גדולים הדומים לנחשים נושמי אש – מכונית שואגת, הדוהרת כפגז – יפה היא יותר מניצחון סמותרקה [ניקה סמותרקה – הפסל של אלת הניצחון המכונפת שמוצג בלובר].

*אנחנו נעלה על נס את המלחמה – ההיגינה היחידה של העולם […]

*נשיר על המונים הנלהבים מעבודה, מתענוגות או ממהומות; נשיר על הגאות הססגונית והרב-קוליות של המהפכות בערי הבירה המודרניות […] (אצל יוז, 1989: 41).

 

המסר הפוטוריסטי מבקש להיות מסר אוונגרדי: הוא אינו מסתפק בניסוח של כללי משחק אסתטיים אלא מבקש לרתום את האמנות לשירותה של בשורה פילוסופית ופוליטית המייצרת "אדם מהפכני". האסתטיקה הפוטוריסטית מבקשת לפרוץ מד' אמותיו של עולם האמנות ולהפוך לחלק בלתי נפרד מפוליטיקה חדשה המדגישה עקרונות של אלימות, דינמיות, כוחניות וחיוניות צעירה. אלה הופכים לסיסמאות הקרב של קולקטיב חדש שהפנים את השינוי הרדיקלי. תפיסה זו מובילה לפוליטיקה אוטופית המתבססת על ההכרה ב"אור הפוטוריסטי" כעקרון יסוד הממוטט סדרי עולם.

כדי להבין כיצד ביקשה הפוליטיקה הפוטוריסטית להשתלב בפוליטיקה האירופאית של המחצית הראשונה של המאה ה-20, יש להתעכב על המשנה האסתטית של הזרם. עקרון יסוד הוא הדינמיזם: האופי הזורם, המשתנה, המתנפץ, של קווים, נקודות ואובייקטים בחלל. הדינמיזם מייצג את הכוח החיוני שבטבע, את יסוד החיים עצמם. אפיונים נוספים, כגון קווי כוח, מיקוד הצורה במרכז התמונה, שבירת האור והצבע לשדה מנומר של נקודות (ג'אקומו באלא [Balla), מנורת קשת, 1919) – כל אלה נקשרים לעקרונות של אנרגיה, מהירות והערצת המכונה. השאיפה היא לציור-תנועה, שייתן ביטוי לאנרגיות של העיר (בוצ'יוני [Boccioni], העיר המתעוררת, 1911-1910), לאהבה החושנית (פרנסיס פיקביה [Picabia], אני רואה בזיכרוני את אורניה יקירתי, 1914) או לתנועה בחלל (בוצ'יוני, צורות מיוחדות במינן של המשכיות בחלל, 1913).

באשר לייצוג התנועה בחלל, הפוטוריזם למד זאת מזרם אחר באמנות – הקוביזם. הפירוק של החלל הגיאומטרי, שבלט בקוביזם, מופיע גם אצל הפוטוריסטים בעבודות כגון עירום יורד במדרגות (1912) של מרסל דושאן (Duchamp). הפוטוריזם אימץ לעצמו את העיקרון הקוביסטי של תזוזה והתפרקות, ואולם דומה כי כוונתו האסתטית היתה שונה לגמרי. בעוד שהקוביזם ניסה ליצור סכמה אפלטונית של עולם אשר פורק באמצעות השכל הגיאומטרי ונרשם מחדש, הפוטוריזם לא שאף למבנה סולידי, אלא חתר בהתמדה אל המערבולת, אל האובייקט ה"מתפוצץ" מתוך – ואל תוך – האנרגיה העודפת שלו. תכונה זו יצרה זיקה בין האסתטיקה הפוטוריסטית לבין מגמות ניהיליסטיות. אלה התקשרו מאוחר יותר עם פוליטיקה תרבותית שחותרת אל ההתפרקות – הרעש, המיניות והמלחמה (ע"ע קונפליקט).

המגמות הפוליטיות והתרבותיות של הפוטוריזם באו לידי ביטוי בשני אגפיו העיקריים: הפוטוריזם האיטלקי והפוטוריזם הרוסי, שבו נשתמש כמקרה מבחן. החל משנת 1910 קמו ברוסיה קבוצות פוטוריסטיות שונות. הדמויות המרכזיות שהובילו את הגישה האוונגרדית החדשה היו הצייר, הסופר והמשורר דויד בורליוק (Burliuk)  וכן המשוררים ויקטור חלבניקוב (Khlebnikov) וולדימיר מיאקובסקי (Mayakovsky). עיקרי הפואטיקה שלהם: גט כריתות לעבר ולאנשי הרוח הקלאסיים – הלאה ה"פושקינים" וה"טולסטואים"; הסתלקות מצורות מסורתיות של דיבור, כתיבה וחריזה; תיאוריות חדשות של תכנון אורבני המבוסס על תפיסה חדשנית של עיר המורמת מעל פני האדמה (חלבניקוב, אנו והבתים). בעקבות מסעי הרצאות, שלוו ב"הפנינגים" שנויים במחלוקת, זכו הפוטוריסטים הרוסים להכרה כללית. בשנת 1914 מופיע הביטאון הראשון של הפוטוריסטים הרוסיים. לאחר המהפכה, בשנת 1918, העמידו הפוטוריסטים את עשייתם האמנותית לשירות הבשורה הקומוניסטית, ואולם עד מהרה התגלעו בינם לבין המפלגה הקומוניסטית חילוקי דעות שנבעו מן האופי המהפכני, הנון-קונפורמיסטי של הפואטיקה הפוטוריסטית, אשר התנגש בתביעה ליישור קו עם האידאולוגיה הרשמית של המפלגה.

המשורר הבולט ביותר בקבוצת הפוטוריסטים, שפעל בגלגולים שונים עד שנת 1930 (שנת התאבדותו), הוא ולדימיר מיאקובסקי: שירתו האורבנית המשיחית נושאת על גבה את רוח הזמן:

 

"אֲנִי,

הַנִּלְעָג בּפִי שֵׁבֶט קַרְתָּן,

כִּבְדִיחָה גַסָּה

אֲרֻכָּה מִדּי,

רוֹאֶה מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַזְּמַן

אֶת הַבָּא, שֶׁאִישׁ לֹא חָזָה עֲדַיִן".

 

ו' מיאקובסקי, "ענן במכנסיים", סימן קריאה, 9, עמ' 309.

 

רחובות העיר הם המכחולים שבאמצעותם יש לצייר את המציאות; רובעי העיר הם "פלטות הצבעים שלנו".

 

"הָרְחוֹב מִלֵּא אֶת כְּרֵסוֹ בְּעִנּוּי.

צְעָקָה נִתְקְעָה בְּבֵית-הַבֶּלַע.

לְרֹחַב גְּרוֹנוֹ הִזְדַּקְּרוּ וְסָמְרוּ

מוֹנִיּוֹת נְפוּחוֹת, כִּרְכְּרוֹת כַּף-הַקֶּלַע".

 

שם, עמ' 305.

 

תפקידו המהפכני של המשורר מתבטא בריתמוס של סטקטו החוגג את האלימות הממוכנת של המהפכה:

 

"רְצוֹן הַמַּהְפֵּכָה,

שֶׁאֶל מֵעֵבֶר לִתְחוּם אַחֲרוֹן הוֹטַל,

זֶהוּ –

מִיטִינְג,

אֲשֶׁר בְּקִרְבֵי-מְכוֹנוֹת

עִרְבֵּל אֲנָשִׁים וְחַיּוֹת בְּהֶדֶר

זֶה –

יָדַיִם,

כַּפַּיִם,

מְנוֹפִים,

צְבָתוֹת,

לִמְקוֹם שָׁם הָאֲוִיר דָּלַל

נִתְקְעוּ בִּשְׁבוּעָה מְאֻחֶדֶת".

………

ו' מיאקובסקי, "150.000.000", שירת רוסיה, עמ' 131.

 

באופייה החזיוני והאידאולוגי יכולה שירה זו להזכיר יסודות פוטוריסטיים מקבילים שהתגלו בשירתם של משוררים עבריים כגון אורי צבי גרינברג (גורביץ', 1985).

 

לסיום, ראוי לתהות על המורשת הפוטוריסטית ועל משמעותה עבור איש דורנו. התבוננות זהירה תצביע על יחס אמביוולנטי. בעידן שחזה על בשרו את זוועת מחנות המוות מובנת הנטייה הטבעית להוקיע את האסתטיקה הפוטוריסטית ולהצביע על היסודות הטוטליטריים, האנטי-מוסריים שלה: אם הפוטוריזם של מרינטי מוליך אותנו היישר לזרועותיו של הדוצ'ה האיטלקי, והפוטוריזם הרוסי מעלה על נס את האלימות הקדושה של המהפכה הקומוניסטית, אין להתפלא על שקיימת נטייה טבעית להסתייג מן התופעה. יחד עם זאת, נוכל לשאול את עצמנו, האמנם נגמלנו מן הנטייה לארוטיזציה של הטכנולוגיה (ע"ע היי-טק), האם האדם בן ימינו אינו ממשיך לסגוד ליפי המהירות? נדמה כי גם בימינו לא נעלמה הנטייה להערצת הכוח. זו מקבלת את ביטוייה בסגידה לאינפורמציה: את שפע המידע וזמינותו אפשר לראות כצורת אלימות המייצרת חרדה ומשרתת מגמות של שליטה, בקרה ופיקוח.

סוגיה נוספת נוגעת לשאלת ההשוואה בין הניהיליזם הפוטוריסטי לבין מה שניתן לכנות הניהיליזם הפוסטמודרני (Vattimo, 1988). הניהיליזם הפוטוריסטי חותר אל דינמיזם בלתי פוסק, "התפוצצות" אנרגטית המקנה למתנסה את טעם החיים. הניהיליזם הפוטוריסטי הוא אפוא ניהיליזם הרסני. עובדת התחברותו לכוחות פוליטיים טרוריסטיים (פשיזם, קומוניזם) מהווה ראיה לכך. הפוסטמודרניזם עוסק אף הוא בפירוק רדיקלי של המציאות, ואולם הפירוק נועד למטרות אחרות לגמרי: הוא אינו מביא את המתנסה לשיכרון כוח וליוהרה מטאפיזית, אלא דווקא לענווה ולספקנות. פירוק המציאות, קריסת האידאולוגיות ואובדן הוודאויות הישנות אינם מביאים לריקוד מקאברי על קברה הפתוח של התרבות אלא להשלמה עם היותנו אורחים, גולים בתוך מציאות שאין אנו מתיימרים עוד לשלוט בחוקיה. מסקנה מעין זו היתה בוודאי זרה לרוחו של הפוטוריסט, ולכל היותר היתה נתפסת בעיניו כבדיחה מטאפיזית לא מוצלחת.

 

מקורות

אוחנה, ד' 1993: מסדר הניהיליסטים, לידתה של תרבות פוליטית באירופה, ירושלים: מוסד ביאליק.

גורביץ', ד' 1985: "בין אידאולוגיה לבין פואטיקה – על ולדימיר מיאקובסקי וא"צ גרינברג", מאזניים, מאי-יוני.

יוז, ר' [1980] 1989: הלם החדש, תרגום: ע' כהן, תל אביב: עם עובד, עמ' 53-35.

מיאקובסקי, ו' [1915] 1979: "ענן במכנסיים", תרגום: ה' בנימין, סימן קריאה, 9 (מאי), עמ' 321-297.  

— [1921] 1942, 1983: "150.000.000", בתוך: שלונסקי, א' וגולדברג, ל' (עורכים): שירת רוסיה, תרגום: א' אהרוני, תל אביב: ספרית פועלים ויד שלונסקי, עמ' 131.

 

 

Perloff, M. 1986: The Futurist Moment: Avant-Garde, Avant Guerre, and the Language of Rupture, Chicago and London: The University of Chicago Press.

Taylor, J. 1967: Futurism, New York: Moma.

Vattimo, G. 1988: The End of Modernity, Nihilism and Hermeneutics in Postmodern Culture, trans. J. R. Snyder, Cambridge: Polity Press.

 

 

תאור / מקור התמונה:

Futurism

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×