באופן מעשי, אנו מדברים על השפה שלנו באמצעות אותה השפה עצמה (ולא באמצעות מטא-שפה – מופשטת וקונספטואלית יותר). יחד עם זאת, אפשר להבחין בין ניסוח בשפה רגילה לבין ניסוח במטא-שפה. זהו, למשל, ניסוח בשפה הרגילה: "וטרינר הוא רופא חיות". לעומת זאת, ניסוח במטא-שפה יהיה: "משמעות המילה וטרינר היא רופא חיות" (Mudi, 1995: 486).
מעבר להבחנות הפורמליות אפשר לומר כי למושג לא נועד רק תפקיד מתאר, כי אם גם מעמד נורמטיבי: אין להתעלם מן העובדה כי מעצם הגדרתה, כל מטא-שפה מציינת עמדה היררכית וכוחנית ביחס לשפות "חומריות" ונמוכות יותר המצויות "מתחתיה". מעמד זה מקנה למטא-שפה סטטוס כמו-שיפוטי: בית דין עליון לערעורים לכל השפות הכפופות לה. מעמד שיפוטי מעין זה הוקנה למושג תאוריה. התאוריה הספרותית אמורה להיות מטא-שפה המגדירה את אופני ההתנהגויות הלשוניות של הטקסטים הספרותיים השונים.
הפוסט-סטרוקטורליזם, מרולאן בארת (Barthes) ועד ז'ק דרידה (Derrida), ערער על מעמדה המועדף של המטא-שפה. מנקודת מבטו, כל מטא-שפה שואפת למטאפיזיקה של נוכחות, לקיום אולטימטיבי, סופי ומקורי שאין להרהר אחריו. על פי הפוסט-סטרוקטורליזם, התאוריה המדעית והפילוסופיה מודחות ממעמדן כאשר מתגלה הממד האידאולוגי הדכאני של הגדרתן. באותה שעה נחשפת המטא-שפה כ"שפה פשוטה" לכל דבר: היא נוכחת בחומריותה, ב"גופניותה", במטאפורות שמגדירות את קיומה. שפת-העל המיוחלת, המטא-שפה, מתגלה אז כסימפטום: אי-המסוגלות שלנו לספק את הביטחון האונטולוגי המקורי (ע"ע מדעניות).
באופן מעשי, אנו מדברים על השפה שלנו באמצעות אותה השפה עצמה (ולא באמצעות מטא-שפה – מופשטת וקונספטואלית יותר). יחד עם זאת, אפשר להבחין בין ניסוח בשפה רגילה לבין ניסוח במטא-שפה. זהו, למשל, ניסוח בשפה הרגילה: "וטרינר הוא רופא חיות". לעומת זאת, ניסוח במטא-שפה יהיה: "משמעות המילה וטרינר היא רופא חיות" (Mudi, 1995: 486). מעבר להבחנות […] … קיראו עוד