שם התואר ניאו מוצמד בימינו למגמות ולזרמים רווחים בתרבות. אנו מדברים למשל על ניאו-באוהאוס, שהופיע בתל אביב בשנות השמונים של המאה ה-20. מקורו של הבאוהאוס בגרמניה של שנות העשרים, והוא הופיע בתל אביב לראשונה בשנות השלושים. השם ניאו-בארוק מציין לעתים אדריכלות פוסטמודרנית, המתאפיינת במורכבות, בריבוי פרטים ובאופני ייצוג אלגוריים. מגמה אחרת באדריכלות מכונה ניאו-גאו (Neo-Geo), גיאומטריה חדשה המתאפיינת בחזרה למופשט האנונימי ולניקיון שאפיין מגמות מודרניסטיות באדריכלות (לדוגמה, מגדלי עזריאלי בתל אביב). בתחום העיצוב אפשר להבחין בקו נוסטלגי של "ניאו-שנות השישים", למשל בעיצוב מכוניות (המיני קופר החדשה ה"מתכתבת" עם המיני מיינור; החיפושית החדשה ועוד).
התואר ניאו אינו מצטמצם לתיאור תכונותיו של אובייקט, של זרם או של טקסט. הוא הופך למאפיין תרבותי של העידן הנוכחי, שבו רווחת התחושה שאנו חיים על קו הסיום או על קו ההתחלה של תהליכים המגיעים לידי מיצוי. במובן זה, הניאו מעיד על חשדנות כלפי העתיד ועל חוסר אמון בחדש הרדיקלי, שאינו מקושר עוד עם העבר (ע"ע רטרו). לצד התחילית ניאו מופיעה תחילית דומה: פוסט. שתי התחיליות מבטאות את הקושי לייצג את הזמן העכשווי שלא באמצעות זמנים או קודים תרבותיים קודמים. דוגמה לכך היא השימוש במונח ניאו-ציונות כדי לציין חזרה לערכים דתיים-לאומיים בעקבות מלחמת ששת הימים, ומנגד – השימוש במונח פוסט-ציונות כדי לסמן סדר אזרחי חילוני אלטרנטיבי (רם, 2003).