די. ג'יי
.D.J
שמאן ופרפורמר בתרבות הפופולרית. מוזיקאי הפועל בסצנת הטראנס, ההאוס, הטכנו, ההיפ-הופ ועוד. אמן יוצר ואמן מבצע כאחד. אישיותו הכריזמטית והמוזיקה האלקטרונית שהוא מנגן בפני קהל חוגג ומשולהב מייצרים את אווירת האקסטזה של המסיבה. הדי-ג'יי חורג מתפקידו של התקליטן המסורתי. הוא אינו מצוי מאחורי הקלעים אלא בקדמת הבמה. הוא כוכב הערב: מוזיקאי טוטלי השולט ללא מצרים ברגשות ובתשוקות הקורנות מן הקהל.
על אף הדמיון בין הדי-ג'יי לבין "התקליטן" המסורתי, מדובר בשתי ישויות נפרדות. התקליטן מן העבר הוא בעיקרו כלי הולכה צנוע, שתפקידו לשמח ולהרקיד את הקהל. שלא כמו התקליטן, הדי-ג'יי אינו אמצעי, אלא מטרה: המוניטין שלו כפרפורמר וכמוזיקאי מושך את הקהל אל המועדון; אישיותו, קסמו והאנרגיות הזורמות ממנו הם הדבר שהקהל בא לפגוש ולצרוך. מעמדו של הדי-ג'יי הוא כשל יצרן תרבות, מעין כוכב פופ עצמאי שהקהל משחר לפתחו.
באישיותו של הדי-ג'יי נפגשות פונקציות שהן בדרך כלל נפרדות. מצד אחד, מדובר באמן יוצר ה"כותב" את המוזיקה שלו באמצעות עריכה והבניה של "טְרֵקים" (קטעים) מוזיקליים שונים הנדגמים במחשב. הדי-ג'יי מאמץ לעצמו טקסטים מוזיקליים קודמים ומהם הוא מתקין את יצירתו החדשה. הוא עובד בשיטת הבריקולאז': הפרגמנטים המוזיקליים הישנים נשתלים בהקשרים חדשים שאותם מתזמר הדי-ג'יי באמצעות מערכות אנלוגיות ודיגיטליות. הדי-ג'יי מייצר טקסט
מצד אחר, הדי-ג'יי הוא פרפורמר הפועל בסצנת הטראנס וסוגי מוזיקה אלקטרונית אחרים כגון טכנו, האוס ועוד. הופעתו של הדי-ג'יי מממשת את יצירתו, השואבת לתוכה את האקסטזה של הקהל; הדיאלוג בינו לבין הקהל בורא את היצירה מחדש וטוען אותה באנרגיות נוספות. היצירה הופכת למרקם מוזיקלי בתנועה, המתכתב עם הכוריאוגרפיה של הרוקדים ומתרגם אותה לזרימה ליבידינלית מתמדת. הדי-ג'יי מוביל את ההמון במעברים מטרק לטרק וממצב רוח אחד לאחר, ומסמן בכך אפשרויות חדשות של הנאה.
במקביל לדי-ג'יי, הפועל בסצנה אלקטרונית, אפשר לזהות גם די-ג'יי הפועל בזירת הראפ וההיפ-הופ. כלי הנגינה המרכזי שלו הוא הפטפון; טכניקת הנגינה שלו מחוספסת לעתים קרובות וכוללת סקרצ'ינג (טכניקה של הפקת ריתמוס וצליל באמצעות שריטת תקליט הוויניל). התוצאה היא שכבות חדשות של צליל התורמות למופע הכללי. הדי-ג'יי משתמש בתבניות ריתמיות וצליליות הנמצאות בתקליטים המקוריים, אך בורא מהן צירופים מקוריים המרכיבים את היצירה החדשה. ד'י-ג'יים מפורסמים בתחום המוזיקה האלקטרונית ומוזיקת הטראנס בשנות האלפיים הם די-ג'יי סאשה, פול ואן אייק, פול אוקנפלד ודי-ג'יי סקאזי. די-ג'יים מפורסמים במוזיקת ההיפ-הופ הם מיקס מאסטר מייק, די-ג'יי באבו ועוד.
אפשר לראות בדי-ג'יי גם מלחין: אוספי המוזיקה שלו המופיעים בחתימתו ובליווי תמונתו הם יצירות אלקטרוניות בזכות עצמן, נוסף על תפקידן הפונקציונלי במועדוני הריקודים. אמנות הדי-ג'יי היא אמנות הסִמפול והחיבור של גושי צלילים לתבנית סוגסטיבית המהלכת קסם על הקהל. מקוריות היצירה אינה קשורה ל"חומר החדש" שמביא הדי-ג'יי, אלא דווקא לחיבור המפתיע של טרקים קיימים (ע"ע שעתוק).
לבסוף, שמור לו לדי-ג'י התואר "שמאן מודרני". השמאן המסורתי נתפס כמי שניחן בכוחות כישוף ובכוחות על-טבעיים שאותם העמיד לשימוש עדתו. לעת צרה הוא הציע מרפא. לעת שמחה הוא ניהל את הגוף האקסטטי של הרוקדים. כמו לשמאן השבט, גם לשמאן המודרני נשמרת פונקציה הוליסטית: לתעל את האנרגיה הקורנת מן הרוקדים למחוזות "שמעבר" (שהם מחוזות הטראנס). כמו השמאן המקורי גם הדי-ג'יי מביא את שבטו למצב פולחני של התלהבות, חוסר שליטה, התפרקות של מרקמים אינדיווידואליסטיים ובנייה של מרקמים קולקטיביים, שבטיים, חדשים.
בראייה רחבה, הדי-ג'יי הוא חלק ממגמה תרבותית שראוי לכנותה פוסטמודרנית: ההתמקדות בגוף, הפנייה אל הרגש ואל הדמיון (ולא אל השכל), ההתכתבות עם הפולחני – כל אלה הם יסודות פוסטמודרניים המתממשים בהופעתו ובאישיותו של הדי-ג'יי. כך הפך הדי-ג'יי לגיבור תרבות חדש של ימינו. הסמכות הפולחנית, הכמעט פשיסטית, שהוא מקרין בפרפורמנס שלו מגדירה את גבולות השפעתו: התוצאה עשויה להיות מתסיסה ומפחידה כאחת. מצד אחד, הדי-ג'יי הוא סוכן שדרכו מוזרמת התשוקה אל הקהל (ע"ע יתרות). מצד אחר, הפלירט עם התשוקה עלול להיות מסוכן משום שהוא כולל בתוכו גם יסוד של אלימות המתחברת ליצר המוות (הטנטוס), להתענגות מגונה ומוגזמת שאותה מכנה הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן "Jouissance" (מצרפתית: עונג, במובן הארוטי המיני) (ע"ע עונג/הנאה).
יש לבחון את אמנותו של הדי-ג'יי כאמנות חדשה. ממד החדשנות יתברר לנו אם נביא בחשבון שהדי-ג'יי מחבר לפחות שתי יצירות מוזיקליות. הראשונה מורכבת מטרקים מסומפלים שנלקחו ממקורות מוזיקליים מגוונים; אולם לצד היצירה שנכתבה קיימת גם יצירה הנכתבת תוך כדי אלתור מתמיד הניזון מציפיותיו ומתגובותיו של הקהל. במובן מסוים, תגובתו של הקהל היא חלק מן היצירה הנכתבת למענו ובאמצעותו. שני מפלסים יצירתיים אלה, השזורים זה בזה, יוצרים אווירה של תשוקה וכוח, שהנה בסיסית למופע כולו. כל צד – הפרפורמר והקהל – הוא אובייקט לתשוקה הדדית, שממנה נרקמת היצירה המשותפת.
מכאן לאן?
Benedictus, P. and Frederikse, T. 2002: How to DJ: The Definitive Guide to Success on the Decks, London: Puffin Books.
Mackay, A. 1981: Electronic Music, London: Phaidon Press.
Thornton, S. 1995: Club Cultures: Music, Media, and Subcultural Capital, Cambridge: Polity Press.
תאור / מקור התמונה:
Source: THELADYVANISHED, Faithless-God-Is-A-DJ-212964