מיקרו-היסטוריה

המיקרו-היסטוריה מבליטה את הרעיון כי תפקידו של ההיסטוריון הוא לספר את העבר. "מעשיהם של בני אדם נקבעים על-ידי נרטיבים מובנים בחייהם וארועים אישיים וכלליים מתפתחים על-פיהם. כך, הסיפור שמספר ההיסטוריון אודותיהם אינו שרירותי מכל וכל אלא הוא הסיפור שלהם עצמם" (מאלי, 1999: 18). המיקרו-היסטוריה היא על כן ההיסטוריה ב"גובה העשב"; היא בוחנת והוגה את המציאות ההיסטורית ברמה הצנועה של היחיד או של קהילה קטנה. בבסיסה מתקיים החיפוש אחר סימנים, עקבות או ציונים בחייהם של השחקנים הפשוטים, האלמוניים, של המהלך ההיסטורי הגדול. הסיפור חשוב לא רק כ"מקור" שאפשר ללמוד ממנו על איזו מציאות כלכלית-חברתית-פוליטית כוללת (שנהוג לראותה כהיסטוריה ממשית וחשובה יותר), אלא גם כמרכיב אנושי בסיסי שמכונן את תחושת המציאות של הזמן.

הסיפור ההיסטורי עשוי להיות הסיפור הקדום המסופר מפי בני התקופה, אך גם הסיפור שאותו מספרים ההיסטוריונים על אודות התקופה. ההיסטוריונית נטלי זימון-דיוויס (Zemon-Davis, 1987) בחנה, לדוגמה, בקשות מחילה מן המאה ה-16. בקשות אלו נבחנו כ"טקסטים ספרותיים", כלומר "כסיפורים באמצעותם ניתן ללמוד לא רק מי היו ומה עשו אותם אנשים – אלא גם, ובעיקר, כיצד סיפרו בני המאה ה-16 סיפורים […] מה חשבו לסיפור טוב, היאך הסבירו את מניעיהם, וכיצד, באמצעות הסיפור, פירשו לעצמם תופעות בלתי צפויות והטמיעו את התנסויותיהם לתוך תבנית ברורה" (מאלי, 1999: 19). המיקרו-היסטוריה אינה מתמקדת אפוא ב"מהלכים הגדולים" של המנהיגים החורצים את גורלה של מדינה או חברה. מבטה ממוקד בטריוויאלי, בסיפור הרחוק מן המרכז. היסט זה של המבט אל חיי היומיום ואל ההיסטוריה האינטימית של בני האדם המספרים את סיפורם מציין את דרכה של אסכולה היסטורית זו.

נוסף על זימון-דיוויס, שכתבה את רב המכר ההיסטורי שובו של מרטין גר, אפשר לציין היסטוריונים נוספים מאסכולה זו: לדוגמה, רוברט דרנטון, שחקר באמצעות דימויים ונרטיבים את מציאות חייהם של פועלי הדפוס בפריז של המאה ה-18 (Darnton, 1984); קרלו גינצבורג, שבספרו הגבינה והתולעים [גינצבורג [1981] 2005) חקר את עולמו הפיזי והרוחני של טוחן קמח כפרי "כופר", וסיפק בתוך כך מבט על העימות שבין תרבות משכילה לבין תרבות עממית בשנות הרפורמציה הסוערות; וסיימון שאמה, שעוסק באירועי כיבוש הבסטיליה ומציג את האמונות, השמועות והסיפורים שרווחו באותו עת ביחס לאירוע (Schama, 1989). לפי תפיסתו של שאמה, הדימויים העולים מקרב בני התקופה חשובים לא פחות, אם לא יותר, מן ההתרחשויות בפועל. במובן מסוים ממשיך שאמה את גישתו של היסטוריון המהפכה בן המאה ה-19 ז'ן מישלה (Michelet), שביקש לתאר את ההסתערות על הבסטיליה כפי שזו השתקפה בדמיונם החזותי והנרטיבי של המתקוממים.

הסוגיה שהמיקרו-היסטוריה מעלה נוגעת בלב התיעוד ההיסטורי: האם ההיסטוריה יכולה בכלל "לדעת" מה התרחש בפועל (באמצעות כלי המחקר המדעיים), או שמא כל כתיבה על עובדות היא כבר ייצוג פרשנות שלהם (Brunner, 1991) – סיפור נוסף של ההיסטוריון על אודות הסיפורים שליקט במחקרו. גישה זו משתלבת במגמה רחבה יותר של המחקר ההיסטורי בעשרות השנים האחרונות. כמה נקודות ראויות לציון: (א) כתיבת ההיסטוריה היא קודם כול כתיבה (Écriture – במובן הדרידיאני), כלומר מערכת פיגורטיבית שיוצרת תמונה חלקית, רבת סיפורים, על אודות המציאות; (ב) הכתיבה ההיסטורית היא פרויקט העוסק קודם כול בחיי היומיום של בני האדם בהקשר תרבותי רחב: כיצד חיים פרטיים, במקומות שונים ובתקופות שונות, יוצרים את ה"דמות שבשטיח", את מה שאנו מכנים "הסיפור ההיסטורי" של הזמן; (ג) ההיסטוריוגרפיה היא פרויקט העושה שימוש באלמנטים ספרותיים בדיוניים רבים. במובן זה, המיקרו-היסטוריה מנהלת דו-שיח אינטלקטואלי עם השקפות אחרות כגון מטא-היסטוריה (היידן וייט [White]), היסטוריציזם חדש (סטיפן גרינבלט [Greenblatt]), מטריאליזם תרבותי (ריימונד ויליאמס [Williams]) ועוד.

from: The Return of Martin Guerre (Le Retour de Martin Guerre) 1982. Director: Daniel Vigne