סרט פולחן
Cult Movie
תופעה תרבותית על קו התפר שבין אמנות הקולנוע לדת. סרט שסביב הצפייה בו נוצר ריטואל של חציית גבולות. סרט פולחן הוא לעתים (אך לא תמיד) יצירה בעלת היבטים חתרניים ואלטרנטיביים, ההופכת מושא להערצה ולהזדהות לאורך זמן. הקשר בין מעשה הפולחן (Cult) לכינונה של תרבות (Culture) הוא ברור: סרט פולחן כורך את שתי התופעות יחד ומייצר התנהגות חברתית בעלת סממנים פולחניים.
נראה כי סוד הקסם של סרטי הפולחן קשור לעובדה כי מדובר בחוויה פורצת גבולות (ע"ע טרנסגרסיה). הגבול עשוי להיות בתחום הנוהַג או בתחום האסתטיקה. סרט פולחן פונה לקהל ספציפי ומפולח שמפתח ציפיות כלפי החוויה הטקסית של הצפייה. הטקסט הקולנועי כשלעצמו מהווה מרכיב קטן יחסית בכינונה של התופעה: חווית הצפייה היא הדומיננטית. זו מתייחסת לכמה גורמים מרכזיים: הנרטיב של הסרט, אופני ההצגה שלו, צורכי הקהל ורוח התקופה, שבעצמה מייצרת את הקהל. במידה רבה לפנינו ז'אנר פרפורמטיבי, המכונן את עצמו כמפגש בין הסרט, ה"ביצועים" של הקהל במהלך הצפייה והריטואל התקשורתי המתפתח סביב מרכיבים אלה (פרצ'ק, 1995).
אפשר להבחין בשני סוגים עיקריים של פולחן קולנועי: סרט הפולחן הקלאסי כגון חלף עם הרוח (ויקטור פלמינג, 1939), קזבלנקה (מיקל קורטיז, 1942) ו"סרטי חצות" כגון מופע הקולנוע של רוקי (ג'ים שרמן, 1975). בספרם Midnight Movies מציינים הוברמן ורוזנבאום (Huberman and Rosenbaum, 1991) כי התנהגות פולחנית בסרטים יכולה להתבטא בשתי צורות עיקריות: האחת היא צפייה חוזרת ונשנית באותו הסרט, עד כדי מאות פעמים; צורה שנייה היא התנהגות ריטואלית מצד הצופים במהלך ההקרנה. זו באה לידי ביטוי בשירה, בזריקת אורז, בהדלקת נרות וכן הלאה. הצופים האדוקים משננים את הדיאלוג שעל המסך, מתרגלים את המחוות ומתלבשים ברוח הסרט.
נוסף על הפעילות הפולחנית באולם הקולנוע, מוכרות גם תופעות פולחניות סביב הקולנוע: איסוף מזכרות או השתטחות על קברי כוכבים נערצים. מוטיבים אלה, הקיימים בדת ובתאטרון, תופסים מקום מרכזי בחוויית הפולחן ומעניקים לה ממד חברתי. סרטי הפולחן יוצרים תרבות אלטרנטיבית עבור קהל החש עצמו נבדל מקהלים רגילים. סרטים אלה נענים לצורך נפשי עמוק המושך אותנו, מפעם לפעם, להיפגש עם האחר שבתוכנו: זוהי מעין פעילות בנוסח קאמפ המפגישה אותנו עם המסוגנן, המעוצב והמלאכותי; היא מאפשרת לנו, הצופים, להיות צרכנים-שותפים למעשה הפרפורמטיבי של הקרנת הסרט ו"יצירתו" מחדש.
הדבר המשותף לכל סרטי הפולחן, שאותו כמעט לא ניתן לחזות, הוא מידת ההגזמה והיתרות (Excess) הקשורה באירוע: הצפייה כאירוע פולחני, המכונן את קהילת הצופים. לעתים קרובות נחצה הגבול המפריד בין צופים למבקרים, או בין הטקסט הבדוי (הסרט) לבין החיים. חציית גבול זו מלווה לרוב ברגשי חיבה מופגנים. טלוט (Telotte, 1991) טוען כי האהבה נובעת מן התחושה שיש דבר מה מיוחד בפולחן, שהיענותנו אליו נחוצה לכינונו (ע"ע לימינליות). זוהי חוויה מעוררת ומלהיבה מכיוון שהיא מכניסה אותנו לעולם הטאבו – ארצו הלא מוכרת של האני. הצפייה בסרט איננה רק הצצה בצורה או בדמות ביזארית וזרה; בצדה האחר של המראה אנו מגלים אני נוסף: אנו בוחנים את הגבולות המעצבים את חיינו. "טיול" זה, שהוא מסוכן ובטוח בו זמנית (הוא נוגע בממשי הלאקאניאני, אך מתרחש ברמת הבדיון הקולנועי), מתאר את אופן ההיענות לסרט ומסביר את התשתית הנפשית והתרבותית שהופכת אותו לסרט פולחן.
מכאן לאן?
מקורות
פרצ'ק, ר' 1995: "פולחן דתי וסרטי פולחן", סינמטק, 78 (מרץ-אפריל).
Huberman, J. and Rosenbaum, J. 1991: Midnight Movies, New York: De capo Press.
Telotte, J. P. (ed.) 1991: The Cult Film Experience: Beyond All Reason, Austin: University of Texas Press.
תאור / מקור התמונה:
מתוך: מציצים 1972. במאי: אורי זוהר. צלם: אדם גרינברג