פוסט-

בצד תחיליות קרובות כגון -Re (למשל, Re-thinkhing, Re-visiting) או -Neo, גם ה-Post עוסק במִחזור הכפייתי של העבר. חזרת העבר (בשמות ובמותגים חדשים) מטביעה את רישומה על התרבות הפוסטמודרנית: אירונית וחשדנית ביחס ללגיטימיות שלה, ספקנית ביחס לשרידות ערכיה. ה"פוסט" רומז אפוא על מצב של חריגה, עודפות ויתרות (Excess). הוא מצביע לכיוון העבר, שמגיח לביקורים בלתי צפויים; הוא רומז לעתיד, הנתפס לעתים כהזיה בלתי מחייבת. הוא משקף את המלנכוליה של האיחור: זמן צף, מחזורי וממוחזר, השואף להגדיר את עצמו מחדש באמצעות יחס של דחייה והפקעה המופעל על תקופה או סמכות, תיאוריה או סגנון קודמים. עמדתו של התיאורטיקן הומי באבא (Homi Bhabha) בספרו המקום של התרבות (The Location Of Culture, 1994), נותנת לכך ביטוי מובהק: "בתחילת האלף, איננו מתנסים עוד בצורות של הכחשה ואיון – 'מותו של המחבר', או בצורות של התגלות ולידה – לידתו של ה'סובייקט', או חיים על גבולותיו של 'הווה', שאינו ניתן עוד להגדרה אלא באמצעות התיבה הרווחת והשנויה במחלוקת – 'פוסט" (Bhabha, 1994).

ה"פוסט" וה"ניאו" – כל אחת מהן – עשויות לעורר תגובות מנוגדות. ה"פוסט" יכול להסביר תופעות מרכזיות בתרבות ההווה כגון פוסט-הומניזם (אינטליגנציה מלאכותית, סייבורג, סייברפאנק), פוסט-תעשייתיות ופוסט-לאומיות. מונח זה גם מתאר באופן ביקורתי אופני שיח דומיננטיים בתרבות (פוסט-מדעניות, פוסט-ציונות). ה"ניאו" עשוי להסביר את חזרתן של מגמות פילוסופיות ופוליטיות ישנות (ניאו-ליברליזם, למשל) כמו גם מגמות של רטרו בתרבות פופולרית ובחיי היומיום (רם, 2006). המקטרגים מרימים גבה לגבי נחיצותו של המונח "פוסט" בעידן שעדיין לא פתר את שאלת הרוע הפשוט, הניצול המעמדי והחברתי וכו'. בהקשר זה נלוות למונח קונוטציות שליליות המתייחסות לאינטלקטואליזם עקר, המאוהב בעצמו ונמלט מן הבעיות הפוליטיות הממשיות.

source: jess3