כדי להבין את תרומתו הייחודית של אלתוסר ראוי לשאול מהו החידוש שהוא מחדש ביחס להגדרת האידאולוגיה על-ידי המרקסיזם האורתודוקסי. בתפיסה המסורתית המושג אידאולוגיה מציין סך של רעיונות מופשטים המושלכים על המציאות וכופים את הלוגיקה הפנימית העריצה שלהם על האופן שבו אנו מתארים את העולם. המעמד ההגמוני נוטע את האינטרסים האידאולוגיים שלו בקרב כלל הציבור, כלומר יוצר נטורליזציה של האינטרסים המעמדיים שלו ומעניק להם לגיטימציה. על-פי הנחה זו, המעמדות הגבוהים מצליחים לשלוט במעמדות הנמוכים באמצעות התודעה הכוזבת שהם מנחילים להמונים. ואולם בכך, טוען אלתוסר, אין די. במקביל פועל המנגנון האידאולוגי של המדינה. זהו מנגנון סמוי מן העין שהשפעתו מחלחלת באמצעות "מבנה-העל". על-פי אלתוסר, מבנה-העל במשנה הנרקסיסטית מתפרס לשתי רמות. א. הרמה הפוליטית-משפטית (המדינה, החוק). ב. הרמה האידאולוגית (האידאולוגיות הפוליטיות, הדתיות, המוסריות המשפטיות וכו'). הרמה האידאולוגית כוללת מוסדות כגון משפחה, בתי-ספר, בתי-משפט, בתי-סוהר, מפלגות פוליטיות, אמצעי התקשורת, איגודי עובדים וכדומה. אין כל אפשרות להבחין בין רמת הפרט לבין הרמה הציבורית, משום שהראשונה מושפעת לחלוטין מן האחרונה, כשזו יוצרת הבניה של המציאות התרבותית כולה, וכך מכוננת את הסובייקטים שלה בהתאם לנורמות ההגמוניות השולטות (ע"ע אינטרפלציה).
המנגנון האידאולוגי של המדינה אינו מסתפק רק בנטורליזציה של קיומו, אלא עוסק גם בשעתוק התנאים הפוליטיים, החברתיים, החינוכיים, האסתטיים וכן הלאה, שמבטיחים את המשך קיומה של שיטת הייצור הקפיטליסטית. מנגנון זה דואג אפוא לחיזוקם ולתחזוקתם של תנאי הייצור הקפיטליסטיים, כך שאלה ימשיכו להתקיים גם בעתיד (אלתוסר, 2003). אפשר להדגים פעילות זו באמצעות מערכת החינוך. זו בנויה בצורה שתוכל להיענות לצרכים הקפיטליסטיים. מערכת זו תייצר פרטים מסוגים שונים, שיתאימו למגוון התפקידים בחברה. המערכת מכוננת שיטה מדורגת שבמסגרתה עוזבים אותה מרבית האנשים בשלב מוקדם למדי. אנשים אלה, שרכשו רק מיומנויות יסוד, יוכלו למלא תפקידים פשוטים כפועלים, זבנים וכדומה. חלק קטן יותר יעזוב את המערכת בשלב מאוחר יותר. אלה שיצוידו במיומנויות נוספות יתפקדו כמנהלים של קבוצות הפועלים. הקבוצה השלישית תורכב מחלק קטן אף יותר; אלה יעזבו את המערכת בשלב המאוחר ביותר, לאחר שרכשו מיומנויות רחבות. הם ישמשו כפקידים גבוהים וכפונקציונרים אחרים של המדינה. חלק מהם, למשל אנשי אקדמיה, לא יידרשו לעזוב את המערכת כלל, שכן מעמדם יוגדר כמחנכי הדור הבא (Althusser, 1971).
התאוריה של אלתוסר מציעה מפגש מסקרן בין שלוש גישות: ניתוח לשוני סמיוטי של האידאולוגיה, שאותו הוא למד מן הסטרוקטורליזם הסוסריאני (דה סוסיר, [1916] 2005); ההבניה הדמיונית של הסובייקט, שאותה הוא אימץ בהשפעת הפסיכואנליזה של לאקאן (Lacan); והניתוח המרקסיסטי האורתודוקסי, שאותו הוא הוביל אל מעבר להנחות היסוד שלו (Callinicos, 1976). בצורתה זו השפיעה התאוריה על תחומי חקר רבים בשליש האחרון של המאה ה-20. את עקבותיה נוכל לאתר בחקר השיח, בתפיסה הסמיוטית בפסיכואנליזה של ז'וליה קריסטבה (Kristeva, [1982] 1984) ובביקורת הפמיניסטית על התרבות הפטריארכלית (Mitchell and Rose, [1982] 1985).
כדי להבין את תרומתו הייחודית של אלתוסר ראוי לשאול מהו החידוש שהוא מחדש ביחס להגדרת האידאולוגיה על-ידי המרקסיזם האורתודוקסי. בתפיסה המסורתית המושג אידאולוגיה מציין סך של רעיונות מופשטים המושלכים על המציאות וכופים את הלוגיקה הפנימית העריצה שלהם על האופן שבו אנו מתארים את העולם. המעמד ההגמוני נוטע את האינטרסים האידאולוגיים שלו בקרב כלל הציבור, כלומר […] … קיראו עוד