ריאיון

Interview

interview

שיח דיאלוגי שבמרכזו שאלה ותשובה. כלי שכיח של מחקר, הערכה וטיפול וז'אנר מרכזי של תקשורת ההמונים מחדשות ואקטואליה ועד בידור. בריאיון מתגשמים רבים מתפקידיה המסורתיים של תקשורת ההמונים: המידע שהוא מספק נחשב בלתי אמצעי, פנימי ואישי, ועל כן אמין במיוחד (ריאיון = ראייה פנימית). הריאיון הוא אמצעי שכיח ליצירת קשר בין מנהיגים ונבחרים לבין הציבור הרחב. הריאיון האישי נועד לספר את סיפורו של המרואיין, תוך ניסיון להבליט יסודות כגון וידוי, חשיפה או עימות אירוני של המרואיין עם עולמו האישי. הריאיון מקובל גם בתחומים דיאלוגיים אחרים כגון אבחון פסיכולוגי ופסיכותרפיה ("הריאיון הטיפולי").

הריאיון הטיפולי הוא פרקטיקה מקובלת לצורכי אבחון פסיכולוגי או כמבוא לטיפול פסיכותרפי. אמצעי זה מקובל במגוון של מקצועות, כגון פסיכולוגיה, פסיכואנליזה, סוציולוגיה, עבודה סוציאלית וקרימינולוגיה. המטרה המרכזית היא להתרשם באופן חופשי מאישיותו של המרואיין, למפות את עולמו הרגשי ולהגדיר באופן רחב את הבעיות שבפניהן הוא ניצב. הריאיון נועד ליצור מסגרת של הבנה וחוזה טיפולי המוסכם על הצדדים. במהלך הדיאלוג לומדים הצדדים זה על זה ומתרשמים באופן ראשוני מן האפשרויות הרגשיות והטיפוליות הפתוחות בפניהם. הם עשויים להסכים על השיטה הטיפולית, על מסגרת הזמן, על התשלום ועוד. ריאיון מעין זה עשוי להתפרש על פני יותר מפגישה אחת ואינו נושא אופי דיאגנוסטי. ריאיון מסוג אחר הוא הריאיון המאבחן. ריאיון זה משמש שיטת תצפית שנועדה לשפוט את אישיותו של המרואיין. סוג זה של ריאיון מכוון ליצירת סינתזה: השיחה הטיפולית יוצרת אינטגרציה של נתונים ותוצאות שהתקבלו במבחנים קודמים שעבר המרואיין. מסגרת זו משמשת פסיכולוגים קליניים ופסיכולוגים תעשייתיים וארגוניים. האחרונים מבקשים לראיין את המועמד למשרה כדי לבדוק את התאמתו הרגשית והקוגניטיבית למערכת הארגונית שאליה הוא מבקש להתקבל (כהן, 1965, 1972; פלטשר, 1982;  Arvey and Campion, 1982).

סוגה אחרת היא הריאיון האישי בטלוויזיה או באינטרנט. המטרה בדרך כלל איננה לחלץ מן המרואיין תשובה חושפנית שתאיר מחדש את הסוגיה החברתית או הפוליטית שעל הפרק; מטרת הריאיון האישי היא לחשוף באופן מעמיק את אישיותו הייחודית של המרואיין, לשרטט את עולמו הפנימי, לאפשר לו "לשיח לפי תומו", וכך לגלות את צפונות חייו. כדי שהדבר יקרה מבקש המראיין ליצור אווירה של אינטימיות, פתיחות ואמון הדדי בינו לבין המרואיין. השאיפה היא ליצור דיאלוג זורם ופתוח בין שני אנשים בעלי עניין הדדי היושבים כביכול בחדר סגור ומבררים בינם לבין עצמם סוגיות של נפש והשקפת עולם. נקודות מפתח בשיחה יהיו מצבי מבחן, הישגים וכישלונות, חלומות וחרדות, סודות ושקרים וכדומה.

מתיאור זה ברור כי הריאיון האישי במיטבו הוא "מיני-דרמה" המשוחקת על המרקע לעיניהם המשתאות של הצופים. כללי הדרמה התיאטרלית חלים גם כאן. ראשית, הצגת הקונפליקט: במהלך הריאיון ייחשפו קונפליקטים רגשיים ומקצועיים שהמרואיין מתמודד איתם במהלך חייו. מטרה אפשרית נוספת היא ליצור קונפליקט בין המראיין למרואיין. תחבולה זו נועדה להגביר את הריגוש והמתח בקרב הצופים. כלל דרמטי אחר יהיה היחס בין האקספוזיציה של הריאיון (נקודות מפתח ביוגרפיות) לבין גוף הריאיון ושיאו. האם השיא הנרטיבי יביא למפנה במובן האריסטוטלי? האם תופיע אצל המרואיין, אצל המראיין או אצל הצופה תובנה חדשה בסוף הריאיון? האם הסיום יביא עמו "התגלות" או קתרזיס אצל שותפי השיח? ייתכן שהכיוון יהיה שונה לגמרי והסגירה של הריאיון תהיה אירונית, ניהיליסטית ולא תואמת למבנה הקלאסי שהוצע כאן, ולכן "מפתיעה" ו"מדהימה" מנקודת מבטם של הצופים.

כך או כך, ריאיון אישי לא יספק רק אינפורמציה; במיטבו – למשל כשהמרואיין הוא התסריטאי דניס פוטר (Potter), יוצר סדרות הטלוויזיה הבלש המזמר (The Singing Detective,1986), שפתון על צווארך (Lipstick On Your Collar, 1993) וקריוקי (Karaoke, 1996) – מובטחת לצופים חוויית צפייה מטלטלת שלא תישכח במהרה. בריאיון האחרון עמו, ששודר באפריל 1994, כשהוא על ערש דווי, העניק פוטר לצופיו צוואה טלוויזיונית שסיכמה את דרכו האישית והיצירתית ובה בעת היתה מסמך ביקורתי היוצא להגנת היוצר הבודד ויצירתו במסגרת תעשייה טלוויזיונית צינית המונעת על-ידי שיקולים כלכליים. את חשבון הנפש שלו תיבל פוטר באירוניה עצמית ובהומור שחור שלא הקהו את דבריו ולא מנעו מן החום האנושי לקרון.

לאחר שדנו בסוגות שונות של ריאיון, נשאלת השאלה: האם אפשר לחלץ מאפיינים דומים מפרקטיקות שונות כל-כך? למרבה ההפתעה, התשובה עשויה להיות חיובית. הסוגות השונות עוסקות כולן בשאלות של דיאלוג וכוח. הדיאלוג נובע מן האופי החופשי של השיחה בין המראיין למרואיין. המראיין מציג שאלות והמרואיין משיב תשובות; אולם אין זה דיאלוג בין שווים. עמדת הכוח של השואל מול הנשאל היא מובנת מאליה: המראיין הוא היוזם והמרואיין הוא המגיב. הדבר נכון הן ביחסי מראיין-מרואיין בטלוויזיה והן ביחסי מטפל-מטופל במסגרת הקלינית המסורתית (Robinson and Rackstraw, 1972). לפנינו דיאלוג שהוא מטבעו כוחני והיררכי, אלא אם כן המרואיין מצליח להטות את הכף לזכותו וליצור "מתקפת נגד" על המראיין. היוצא מן הכלל עשוי להתגלות בריאיון האישי, המבקש לדלג מעל משוכת יחסי הכוח בין הצדד'ם, וזאת באמצעות ההבנה האמפתית המתפתחת ביניהם. בתנאים אלה עשויה להיווצר זרימה חופשית, לא מצונזרת ולא מתוכננת, המבליטה את החירות הבסיסית של השותפים לשיח. חירות זו עשויה לפגוש את חירותם של הצופים ולייצר תובנות חדשות על העולם המוכר (Hiz, 1979; Tannen, 1981; Briggs, 1986; Dillon, 1992).

ז'אנר בפני עצמו הוא הריאיון הפוליטי הטלוויזיוני, הנושא חשיבות רבה בעידן הטלפוליטיקה (Blum-Kulka, 1983). הפקת הריאיון וביצועו זולים ופשוטים יחסית לז'אנרים טלוויזיוניים אחרים. לעתים עצם "השגת" הריאיון הופכת לחדשות (Cohen, 1987). פעמים רבות, בכסות של ריאיון נוקב, הופך הריאיון הפוליטי לאמצעי ליצירת הספין. הריאיון הופך אז לשדה התגוששות בין המראיין למרואיין. בעקבות זאת נדחקת לקרן זווית "השאלה הבוערת", זו שלשם בירורה נקבע הריאיון. תחתיה נוצרת דרמה המעוררת ריגוש, הזדהות והנאה. השאלה שבה הצופים עסוקים פעמים רבות – "מי ניצח בריאיון" – מבטאת את הרווח התדמיתי ששני הצדדים מפיקים: המרואיין, שהצליח להסיט את תשומת הלב מן "השאלה הבוערת", והמראיין, שהצליח ליצור קונפליקט מרגש בתוך ים השגרה הטלוויזיונית המשמימה (ע"ע קתרזיס).

מקורות

בנבנישתי, ר' 1984: האזנה ודיבוב בריאיון, ירושלים: מועצת בתי הספר לעבודה סוציאלית בישראל.

כהן, י' 1965: הריאיון בשירות המבחן, ירושלים: משרד הסעד.

— 1972: יסודות הריאיון הטיפולי, רמת גן: בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר-אילן.

פלטשר, ק' 1982: הריאיון, תל אביב: אור-עם.

Akinnaso, F. N. and Ajirotutu, C. S. 1982: "Performance and Ethnic Style in Job Interviews", in: Gumperz, J. J. (ed.), Social Identity, Cambridge: Cambridge University Press.

Arvey, R. and Campion, J. 1982: "The Employment Interview: A Summary Review of Recent Research", Personnel Psychology, 35, pp. 281-322.

Blum-Kulka, S. 1983: "The Dynamics of Political Interviews", Text, 3 (2), pp. 131-153.

Briggs, C. 1986: Learning How to Ask: A Sociolinguistic Appraisal of the Role of the Interview in Social Science Research, Cambridge: Cambridge University Press.

Cohen, A. 1987: The Television News Interview, Beverly Hills: Sage.

Dillon, J. 1982: "The Multi-Disciplinary Study of Questioning", Journal of Educational Psychology, 74 (2), pp. 147-165.

Erickson, F. and Shultz, J. 1982: The Counselor as Gatekeeper: Social Interaction in Interviews, New York: Academic Press.

Hiz, H. (ed.) 1979: Questions, Dordrecht, Holland: D. Reidel Publishing Company.

Kress, G. and Fowler, R. 1979: "Interviews", in: Fowler, R., Hodge, B., Kress, G., and Trew, T. (eds.), Language and Control, London: Roultedge and Kegan Paul.

Sacks, H., Schegloff, E. A. and Jefferson, G. 1978: "A Simplest Systematic for the Organization of Turn-Taking in Conversation", in: Schenkein, J. (ed.), Studies in the Organization of Conversational Interaction, New York: Academic Press.

Robinson, W. P. and Rackstraw, S. J. 1972: A Question of Answers, London: Routledge and Kegan Paul, Chapter 2.

Silverman, D. 1973: "Interview Talk: Bringing off a Research Instrument", Sociology, 7, pp. 31-48.

Tannen, D. 1981: "The Machine-Gun Question: An Example of Conversational Style", Journal of Pragmatics, 5, pp. 383-397.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×