את המונח "עולם האמנות" יש לראות כחלק בלתי נפרד מן ההגדרה המוסדית של יצירת האמנות. ערכה של היצירה אינו תלוי במהויות אוניברסליות המצויות בה, אלא בקיומם של "כוחות שוק" (שוק התרבות) הקובעים את ערכה. על-פי טענה זו, מה שמכריע אינו תכונות פנימיות המצויות בתוך היצירה והופכות אותה למה שהיא, כלומר ל"מוצג אמנותי" (artifact), אלא החלטה קיבוצית של מוסדות חברתיים הקובעים את טיבו של הטעם האמנותי ושופטים את יצירת האמנות ביחס אליו.
על-פי עמנואל קאנט (Kant), יצירת האמנות היא צורה אוניברסלית הנתונה לשליטתה של התבונה. צורה זו של יופי מופקעת מן הרצף של החיים ונפרדת מן הממד השימושי שלהם. יצירת האמנות מוגדרת על-ידי "חוקי הטעם", ואלה אינם מושפעים מן האינטרסים של השחקנים הראשיים: יצרני האמנות, אוצרים, מבקרים, קהל שוחרי האמנות וכן הלאה. הערכה אמנותית היא אפוא פרי עיון מתמשך בטיבה של האמנות – תוצאה מובהקת של "שיפוט אסתטי" המופעל על היצירה הבודדת כדי לקבוע את ערכה.
התפיסה המוסדית מאתגרת את התיאוריה הקאנטיאנית ומציעה דרך חשיבה חדשה על האמנות. בעקבות זרמים חדשניים שפעלו באמנות מראשית המאה ה-20, כגון דאדא, פופ-ארט, אמנות קוספטואלית ועוד, הוברר כי אי-אפשר לראות ביצירת האמנות רק הישג פורמלי של השפה הציורית. לאחר מרסל דושאן (Duchamp) היה ברור כי האמנות אינה רוצה רק לייצר מוצגים אסתטיים, אלא אף מבקשת להציג אמירה פילוסופית המגדירה מחדש את היחסים בין האמנות לחיים. דושאן, שהציג מִשְׁתָּנָה בחלל המוזיאון וכינה אותה "מזרקה", ביקש לטעון טענה רדיקלית, המתקשרת להגדרה המוסדית של האמנות. טענתו היתה כי האמנות העכשווית אינה נשפטת על-פי רמת הביצוע האמנותי, אלא על-פי החלטתו של המוזיאון להציג את המשתנה כיצירת אמנות לגיטימית ולחולל דיון ער בשאלת ייעודה והגדרתה של האמנות. על-פי ההנחה המוסדית, מה שהפך את המשתנה ל"מזרקה" הוא הסכמתו של המוסד להעניק כוח ולגיטימציה לאמירתו של דושאן (ע"ע הקשר תצוגה) (פרילנד, [2001] 2007: 70-41).
אם לסכם את "התפיסה המוסדית", אפשר לומר שהטענה המרכזית היא כי יצירות אמנות מעולם לא נוצרו כדי להיות יצירות אמנות. מה שקבע את הסטטוס האמנותי שלהן היה ההון הסימבולי שצברו בחסותם של מוסדות חברתיים שקבעו את ערכן. מוסדות אלה פועלים בחלל היסטורי משתנה; ערכה ומשמעותה של יצירת האמנות מותנים ב"החלטתם" של מוסדות וב"שיח האמנותי" המתבצע באמצעותם. יצירות אמנות יכולות להיכנס לפנתיאון האמנות ולעבור תהליך של קנוניזציה. בה בעת, יצירות אחרות יכולות להיות מודחות מן הקנון ולזכות בסטטוס המפוקפק של "לא אמנות" (Non Art) (ע"ע אוונגרד).
את המונח "עולם האמנות" יש לראות כחלק בלתי נפרד מן ההגדרה המוסדית של יצירת האמנות. ערכה של היצירה אינו תלוי במהויות אוניברסליות המצויות בה, אלא בקיומם של "כוחות שוק" (שוק התרבות) הקובעים את ערכה. על-פי טענה זו, מה שמכריע אינו תכונות פנימיות המצויות בתוך היצירה והופכות אותה למה שהיא, כלומר ל"מוצג אמנותי" (artifact), אלא החלטה […] … קיראו עוד