המגמה הניאו-בארוקית ניכרת בשטחים רבים, ובעיקר באדריכלות הפוסטמודרנית, שסימני ההיכר שלה הם גודל, דחיסות והטרוגניות. אדריכלות זו, המתמצה באסתטיקה של המגדלים ושל הקניונים, משפיעה במובהק על הנוף האורבני. היא מתבססת על פוליפוניה סיפורית ועל ציטטות היסטוריות מתקופת הבארוק והקלאסיקה. מלנכוליה פסימית, השואבת ממסורת ה-vanitas, "הבל החיים", בולטת במיוחד בזרם האדריכלי הדקונסטרוקטיביסטי, המתרחק מן הגיאומטריה הפשוטה והקלאסית שאפיינה את האדריכלות המודרנית וחותר לממדים של "מפולת" ופירוק.
הרצון לחזור אל הבארוק בולט בשטחי אמנות נוספים, למשל בציור הפיגורטיבי של שנות השמונים (ג'וליאן שנבל, אנסלם קיפר) ובתחום המוזיקה. כמה ממלחיני העידן החדש, למשל פיליפ גלאס וארוו פֶּרת, מאמצים מוטיבים בארוקיים. ה"סווינגלס סינגרס" וז'ק לוסיה יצרו עיבודים ג'אזיים וקצביים של באך, ובסוף המאה ה-20 הולחנו גם עיבודים אתניים של ויוולדי בסגנון המוזיקה האירית. כל אלה הם סימנים של השפעת הבארוק על התרבות הפופולרית.
השפעה ניאו-בארוקית ניכרת גם בתחומי השפה והספרות. הספרות מבליטה את המתח בין יסודות של הימור ואי-רציונליות, הנשזרים בתבנית האינטרטקסטואלית של הסיפור. דוגמאות מובהקות לכתיבה מעין זו הן יצירותיהם של חורחה לואיס בורחס (בדיונות, [1944] 1998) ושל פול אוסטר (מוזיקת המקרה, 1992; הטרילוגיה הניו-יורקית, 1990). ספרות זו מתאפיינת בפואטיקה בארוקית: מפגש עמוס של חומרים ומשבר אפיסטמולוגי באשר לשאלת ההכרה של העולם, וכן בשאלת כושרה של השפה לייצג את עומס הסימנים במציאות. משבר הייצוג מתבטא בפירוק שרשרת הסימון, בהתמקדות יתרה במסמן ובהיווצרותה של שפה ריגושית וחזותית העשויה משרשרת מסמנים המתכתבים זה עם זה, בלי שיוליכו אל מסומן כלשהו. ולטר בנימין (Benjamin), שראה בכך את התכונה האלגורית של הבארוק, ניבא למעשה את ההתרחשות העכשווית. הבארוק הדגיש מאוד את חוויית הסימון לשם סימון, והדבר מזכיר את תופעת הסימולקרה שתיאר ז'ן בודריאר (Baudrillard): תרבות הסימולקרה היא תרבות הפועלת באמצעות אוסף של סימנים מתחזים, שאינם מובילים לעולם ממשי כלשהו.
הניאו-בארוק נקלט היטב בתרבות ההווה משום שהוא מיטיב לבטא את רוח העידן, המפנה עורף לעולם הרציונלי-הקווי של הרנסנס ונוטה לעמימות של המשטח הבארוקי. את ההבחנה בין קו למשטח הציע תיאורטיקן האמנות ארנסט גומבריך (Gombrich) בספרו אמנות ואשליה ([1960] 1985). בעזרת הבחנה זו הוא תיאר את ההבדלים בין התקופות. האופי העמום, החידתי והמשחקי של עידן הבארוק, היחס בין הנגלה לקיים ובין האשליה לאמיתי – כל אלה הם גם מאפיינים מרכזיים של התרבות בת זמננו. הם בולטים גם באמצעי התקשורת, בטלוויזיה (למשל בסדרה תיקים באפלה), בקולנוע (למשל פרויקט המכשפה מבלייר, מיירק וסאנשז, 1999) ובאינטרנט. סבך הסימנים שהרשת יוצרת בעבור משתמשיה יכול להתפרש כמטאפורה בארוקית. עושר זה שולח אותנו תמיד קדימה, ואינו מכריז על קץ החיפוש; הוא צבוע בגוון ניאו-בארוקי מובהק.
המגמה הניאו-בארוקית ניכרת בשטחים רבים, ובעיקר באדריכלות הפוסטמודרנית, שסימני ההיכר שלה הם גודל, דחיסות והטרוגניות. אדריכלות זו, המתמצה באסתטיקה של המגדלים ושל הקניונים, משפיעה במובהק על הנוף האורבני. היא מתבססת על פוליפוניה סיפורית ועל ציטטות היסטוריות מתקופת הבארוק והקלאסיקה. מלנכוליה פסימית, השואבת ממסורת ה-vanitas, "הבל החיים", בולטת במיוחד בזרם האדריכלי הדקונסטרוקטיביסטי, המתרחק מן הגיאומטריה הפשוטה […] … קיראו עוד