פרינג'
Fringe
מאנגלית, שוליים. כינוי לפעילות תאטרונית או אמנותית בעלת גוון אנטי-ממסדי וחתרני. הפרינג' נולד בשוליו של פסטיבל אדינבורו בשנת 1950 ומאז הוא מציע לקהל, במקומות שונים בעולם, תאטרון אלטרנטיבי וניסיוני יותר מזה שאליו הרגילה אותו המסורת התאטרונית הממוסדת. לידתו של הפרינג' קשורה ברצון להציג עמדה אחרת המתייצבת כנגד המוסכמות החברתיות, הפוליטיות והאסתטיות המקובלות: יצירת מופע שיהיה קשה יותר לעיכול, משום שהוא מעלה נושאים שנויים במחלוקת ומשתמש בדרכי מבע חדשניות.
במקומות שונים בעולם מועלות הצגות מדי יום ביומו לפני מספר זעום של צופים, ומספקות התנסות אמיתית בדרכי תצוגה חדשניות המעלות שאלות כואבות ובלתי פתורות על הקיום האנושי. הפרינג' הוא אפוא חוויה תיאטרלית ניסויית וחדשנית. ואולם לשליחות המחאה שלו אורבת סכנה אירונית: חיבוקו האוהד של הממסד. מרגע שהצגת המחאה הופכת לחלק מן הרפרטואר התקני, מרגע שהיא מוגדרת כ"אלטרנטיבה מבוקשת", היא עלולה לאבד מכוחה ולהפוך לעלה תאנה סורר, אך חיוני, שהממסד מתכסה בו כדי לזכות בזריקת עידוד תדמיתית ולמשוך קהל נוסף לאולמותיו. ברי כי גם מנקודת מבטו של הפרינג' העסקה נראית כדאית. התאטרון המאורגן והממוסד מספק לפרינג' חלק ניכר ממאווייו: הכרה וחיבוק מצד "התרבות" (הבורגנות, הקהל), אמצעי מימון נאותים, פרסום וכיוצא בזה.
דומה כי הנטייה למיסוד הפרינג' מאשרת את הערתו הסרקסטית של מישל דה סרטו (de Certeau) כי "השוליים בימינו הפכו לרחבים מאוד" והם כוללים למעשה את כל יצרני התרבות. בהיעדר שוליים, או לחלופין כאשר העולם כולו הוא שוליים, מאבד המושג מקסמו והופך לסחורה מותגית, המוצגת באריזות אופנתיות מתחלפות. ניתן לומר אפוא כי הפרינג' הוא כינוי למה שמתקיים מחוץ לממסד, אך לא תמיד בניגוד לממסד. מה שהיה פעם "אנטי", זוכה למיצוב מחדש במרחק מה מן המרכז תוך פזילה מתמדת לעברו.
הפרינג' הישראלי מקיים פעילות ערה בתוך מסגרות מקצועיות שונות. המסגרת הבולטת הנה "הפסטיבל לתאטרון אחר" שהעלה הצגות פרינג' בולטות דוגמת ארבייט מאכט פריי (התנסות אמפירית תיאטרלית בחייו של תושב מחנות ריכוז בזמן השואה), נעמי (הצצה לעולמו של האחר הישראלי הרדיקלי: האישה הבדווית) ועוד. מרכזי פרינג' אחרים הם תאטרון תמונע, תאטרון קליפה, בית ציוני אמריקה, תאטרון הסימטה, התאטרון הערבי-עברי ביפו, תאטרון הזירה הבין-תחומית בירושלים ועוד.
דיון קצר בשתי הצגות ידגים את האסטרטגיה של הפרינג': ההצגה גילוי אליהו מבוססת על סיפור מאת ס' יזהר (עיבוד: רות קנר) ועוסקת בטראומה של המלחמה ובנוכחותה הכפייתית בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. ההצגה בנויה כמופע אימים אפוקליפטי של מכונת המלחמה: קולות צורמים וטריוויאליים, רעשי ג'יפים וטנקים, הלמות תופים, פעולת שואבי אבק – אלה מוליכים אותנו אל הגילוי הטראומטי בסיום; הם מבקשים מאיתנו לבדוק מחדש את המקום הפטאליסטי, הבלתי נמנע כביכול, שהמלחמה תופסת בחיינו. גם ההצגה געגועים (עריכה ובימוי: יגאל עזרתי) נוגעת בעצבים החשופים של החברה הישראלית: הקהל מוזמן לנדוד בתוך האולם ולהתוודע לסיפור העקירה והגירוש שמגוללות הדמויות בתוך מיצגים בימתיים מאולתרים. הטראומות של האחר הישראלי, כגון האחר הפלסטיני או העולה מחבר העמים, הן בועות של כאב; מונולוגים של יהודים וערבים באפלה פורשים, באמצעות וידאו וכלובי תצוגה מוארים, "סעודת הבראה" שמוגשת לקהל המבקרים בתום המסע הטראומטי – האם זה ניסיון נאיבי לפיוס? אכילה משותפת המפילה מחיצות אך מותירה את הגעגועים בלתי פתורים?
מכאן לאן?
מקורות
גורן, ש' 2005: "בלונדון הפרינג' יותר נוח", תאטרון, 16, עמ' 23-20.
הד, ד' 2005: "דוגוויל – ניסויים מטאפיזיים בבני אדם", תאטרון, 16, עמ' 35-30.
קרון, ד' 2005: "קרנבל אדינבורו", תאטרון, 16, עמ' 29-24.
Ansorge, P. 1975: Disrupting the Spectacle: Five Years of Experimental and Fringe Theatre in Britain, Middletown, CT: Wesleyan University Press.
Rees, R. 1992: Fringe First – Pioneers of Fringe Theatre on Record, Wigtown: Byre Books.
תאור / מקור התמונה:
I HOPE YOU DIE SOON YOU ARE THEIRS
ג'ארד גרדינגר ואנג'לה שובוט ( Jared Gradinger & Angela Schubot)
Photo: Rachel de Joode
Source: www.tmunafestival.com