רעיונות לפי אישים : ז'יז'ק סלבוי

אוטופיה

תוכנית לחברה אידאלית שאינה קיימת במציאות. מודל חשיבה המכוון אל הטוב התועלתי או המוסרי. אוטופיה היא אתר א-היסטורי, שאינו בנמצא (או-טופיה, ביוונית: "שום-מקום"), מקום ששורר בו סדר אידאלי, שאינו ניתן להגשמה בתנאי החברה הרגילים; סדר יחידאי, מוחלט וגואל, פרי הדמיון והמחשבה החופשית, המכוון ליצירתה של הרמוניה מושלמת. האוטופיה יכולה ללבוש צורה של מקום טופוגרפי (למשל עיר), או לשרטט סדר סימבולי המכונן מוסדות אידאליים של צדק ושיתוף, שבהם באים לידי ביטוי הערכים האישיים והחברתיים של תושבי האוטופיה. אוטופיות יכולות לשקף תכנים פוליטיים, מוסריים או אסתטיים מגוונים באמצעות ספרי מסעות, מדע בדיוני או הגות חברתית. עוצמתה של האוטופיה נעוצה בתמונה המושלמת של המציאות שהיא מציירת; חולשתה טמונה בהנחה בדבר נמנעוּת הטעות – ומכאן, הטרור המחשבתי והפוליטי שהיא מפעילה כנגד מתנגדיה. … קיראו עוד

אחר גדול

מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן. האחר הגדול מייצג אחרות מוחלטת המצויה מחוץ לאני. אחרות זו מזוהה עם האמת ועם החוק. בניגוד לאחר הקטן, שהוא בבחינת השלכה מדומיינת של האני, האחר הגדול מצוי מחוץ לטווח ההזדהויות של האני ואינו ניתן להטמעה. זהו אחר רדיקלי המזוהה עם הסדר הסימבולי בשפה. בתחילת ההתפתחות, האֵם מהווה מושא להזדהות ובה תלוי גורל התינוק – היא מהווה לגביו את האחר הקטן – ואילו בהמשך עובר התפקיד אל האב – האחר הגדול. האב (הסדר, החוק, המוחלט, האמת, המדינה וכן הלאה) מייצג את הממד החסר, הלא מודע בשפה ובתרבות. הלא-מודע, המובנה בשפה, הוא השיח של האחר הגדול. … קיראו עוד

אמונה

"מה אנו עושים כשאנו מאמינים?" שואל פילוסוף התרבות מישל דה סרטו (de Certeau). כשאנו מאמינים, הוא טוען, אנו "נותנים קרדיט" למושא האמונה שלנו. אקט האמונה (בלטינית: Credo – "אני מאמין") קשור באופן אטימולוגי ל-Credit, כלומר להענקת אשראי. מי שנותן קרדיט מקווה ביום מן הימים לקבלו חזרה. אנו מאמינים כי האדם שלווה מאיתנו כסף ברבות הימים יחזירנו. ראוי להבחין בין טענות לאמונות. האחרונות אינן עומדות למבחן של אישוש או דחייה. הן קשורות יותר לאופן של פעולה. המאמין חי באמונתו ואינו נדרש לתת הסברים או להגן על ההכרות בהן הוא מחזיק. האמונה אינה מצטמצמת רק לפרקטיקה הדתית, והיא מקרינה על אופיים של חיי היומיום בחברת הצריכה העכשווית. … קיראו עוד

אסון – ייצוגים וטכנולוגיות ניהול

אירוע היוצר סבל אנושי בקנה מידה חריג, שתוצאתו הרס החיים. ייצוגי האסון וניהולו הינם קנה מידה להגדרת האנושי. טכנולוגיות אסון משמשות להצלת חיים ולהקלת הסבל של האוכלוסייה הנפגעת בעת האסון; אלה מנוהלות על-ידי מדינות, ובחלקן על-ידי ארגונים הומניטריים גלובליים. "ניהול אסון" הוא חלק בלתי נפרד ממערך כללי של "ניהול חיים" המסור בידי השלטון: הריבון חייב לנהל את הטיפול באסון כדי לייצב מחדש את גבולות הסדר שהופר (פיקוח, מניעה, היגיינה, שיקום וכדומה). ניהול אסון הוא פרקטיקה המציינת את יחסה הפוליטי והמוסרי של החברה הכללית לאדם שנותר חסר כול, "אדם חשוף" – בניסוחו של ההיסטוריון ג'ורג'יו אגמבן (Agamben, 1998). סובייקט זה – פליט, ניצול, חי-מת, אדם שזכויותיו האזרחיות הופקעו – מציב בעצם קיומו תביעה מוסרית לפני האדם: הצורך לסייע בהצלת חיים; המחויבות לסייע לזולת – כל זולת – השרוי במצוקה (אופיר, 2003א). יחד עם זאת, מצבים היסטוריים מלמדים, כי בתנאים של קונפליקט לאומי, למשל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, כאשר נפגעי האסון ההומניטרי שייכים למחנה האוייב, חל תהליך של התנתקות נפשית מסבלו של האחר. הסבל של האחר הופך לשקוף; הוא מוכחש בתהליך של אלימות מכוננת ומתגוננת הננקטת על ידי מוסדות המדינה. בחברת המדיה העכשווית הופכים הטלויזיה וגולשי האינטרנט לקהל יעד שאל תודעתו המוסרית מכוונים המראות והקולות. התוצאה אמביוולנטית: מחד גיסא התעוררות המצפון הקולקטיבי ותחושה של סולידריות אנושית, מאידך גיסא הכחשת האסון על-ידי מחזורו והפיכתו ל"ספקטקל טלוויזיוני", הדבר שקורה "שם"; אירוע שאינו מאיים על יציבותם וחוסנם של החיים הנורמליים, הרגילים, "כאן". … קיראו עוד

אפוקליפסה

מיוונית – "חזיון", "גילוי", "התגלות". כתבים שתוכנם חזונות של תקופת אחרית הימים. נבואות אפוקליפטיות מופיעות בתנ"ך (דניאל, הספר האפוקליפטי שהתקבל לקנון) ובברית החדשה (חזון יוחנן, הטקסט החותם את הספר). נקודת המוצא האפוקליפטית היא שלילה קיצונית של מציאות הנתפסת כפגומה ומושחתת. החזון האפוקליפטי משרטט קווי מתאר שעניינם תיקון אלים וטראומטי של המעוות. זהו מהלך קוסמי מוקצן המלווה בתהפוכות בטבע. שיאו של המאבק ב"קרב האחרון" בין כוחות האור לבין כוחות האופל. לאחר ניצחונו של הטוב ייפתח עידן חדש שיסמן את קצו האוטופי של הזמן. בתרבות ימינו זוכה המונח לפרשנות רדיקלית חדשה: "הלא ייאמן" ("יום הדין") כבר קרה ("נפילת התאומים") מבלי שהדבר שם קץ להיסטוריה. האפוקליפסה שהתגשמה הפכה לבדיון פופולרי על גבול הקיטש – מושא למִחזור אסתטי בלתי נלאה. אנו חווים כיום את "קץ האפוקליפסה". תפיסה זו מעוגנת בשלוש סיבות מרכזיות: אי-אמון בהיסטוריה ליניארית הנעה לקראת קצה ההכרחי; הערעור שחל במשמעות הטקסט, שפרשנותו היא בסיס לחישובי הקץ; גלישה אל עידן האפוקליפסה הנלעגת (Mock Apocalypse), שבו הדימויים האפוקליפטיים הפכו למוצר צריכה והזוועה הפכה לבידור. … קיראו עוד

אקט

בשונה מן המשמעות של "התנהגות" או "פעולה", המונח אקט מציין התנהגות אנושית המחייבת אחריות מוסרית. בפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן (Lacan) האקט הוא מעשה ששום ידע קודם לא הכתיב. זהו הימור שבעקבותיו יכול הסובייקט להשתנות, לעבור תהליך של חניכה או להיוולד מחדש. האקט שייך לקטגוריית הממשי (The Real) של לאקאן, ולכן חומק מכל הגדרה (ברמה הסימבולית של השפה). האקט הוא ביטוי לפעולת הלא-מודע – פעולה הלובשת צורה מעוותת המקשה את הפענוח שלה. "המַעֲבָר לאקט" כרוך בסיכון, משום שבעיקרו הוא מעין עבֵרה שהסובייקט מבצע כנגד הקהילה הסימבולית שאליה הוא משתייך. … קיראו עוד

אקסטרים

כינוי לסגנון חיים המבוסס על הסתכנות אישית. סגנון זה בא לידי ביטוי בספורט, בתקשורת ובפוליטיקה של התרבות. בעידן של אי-ודאות הופך האקסטרים לאופנה מקובלת המאזרחת את הבלתי ייאמן והופכת אותו למרכיב חשוב בתרבות הפנאי. … קיראו עוד

המאוים, אל-ביתי, מצמרר, מבעית

מונח פרוידיאני המציין צירוף פרדוקסלי של המבעית והביתי, המוכר והזר, וכן רגישות תרבותית ואמנותית עכשווית הקשורה במבט. המאוים משרטט את גבולות החרדה: הגבול שבין המת לחי, בין המדומה לממשי, בין האורגני לאנאורגני, בין הביתי לחסר הבית. הוא מתאר מצב של חרדה מפני המת העלול להערים על החי ולמשוך אותו למחוזות המסוכנים, חסרי הגבול, של הווייתו. המונח מקרין על תחומים רחבים בפסיכואנליזה ובאסתטיקה המושפעים מן הרוח ה"גותית" הנושבת בתרבות ימינו. … קיראו עוד

וירוס, נגיף

בביולוגיה, חלקיק זעיר המסוגל להתרבות רק בתוך תא חי של אורגניזם אחר. הנגיף גורם למחלות ועמיד בפני אנטיביוטיקה; בטכנולוגיית המידע, כינוי לתוכנית מחשב המסוגלת להתרבות, לחדור לתוכנות אחרות ולגרום נזק עד כדי הרס המידע; כמטאפורה תרבותית, הווירוס מתאר את נטייתה של מערכת, אורגנית או אנאורגנית, להרס עצמי. לדידו של פילוסוף התרבות ז'ן בודריאר (Baudrillard), זוהי המגמה האובדנית של התרבות בת זמננו, העוברת ממשחקים של תחרות החותרים לאיזון ולסינתזה, אל משחקים המבליטים קונפליקט וסיכון, הקצנה ואקסטזה. הווירוס הוא דימוי למצב של הצפה ויתרות, המביא לקריסה של מערכות משמעות. … קיראו עוד

טלוויזיה

ראייה מרחוק (Tele: רחוק, Vision: ראייה). מדיום תקשורתי ואמנותי מרכזי בתרבות זמננו. מערכת אלקטרונית המשדרת תמונות נעות בשילוב קול באמצעות מכשור הממיר אור וקול לגלים אלקטרוניים. אלה מומרים בתורם לתמונה ולקול בר השמעה. האותות משודרים למסכים רחוקים שאליהם מרותקים מיליוני צופים. הדומיננטיות של הטלוויזיה בולטת בחיי היומיום, משום שיותר מכל אמצעי תקשורת אחר היא יוצרת זרימה טוטלית של "תמונת המציאות", המתקבלת בו בזמן מרחבי העולם כולו. כוחה של הטלוויזיה נובע מהיותה מדיום סמכותי וחד-כיווני, המשדר לקהל צופים פסיבי יחסית, במתכונת דרמטית ובעלת השפעה. עולם הדימויים הטלוויזיוני, האופי החזותי של ייצוגי המידע ויכולתה של הטלוויזיה לחבר בין המנוכר לאינטימי ובין הציבורי לפרטי – כל אלה משרטטים עבור הצופה את המרחב החזותי שבו נעים ומתפענחים חייו. … קיראו עוד

טרור, טרוריזם

המילה terror מקורה בשורש הלטיני terrere (לרעוד, לפחוד, to tremble). מטרת הטרור היא לגרום חרדה, לזרוע בהלה, ליצור תחושת כאוס וחוסר אונים. הטרור הוא אקט של אקסטזה אלימה, חזיון ראווה מרגש ומפחיד הפועל בשירותה של אידאולוגיה פוליטית. אף כי שיטות הפעולה של הטרור דומות לפעולות אלימות אחרות כגון הרס רכוש, רצח או מלחמה, הטרור מהווה פרקטיקה ייחודית שמשמעותה חורגת מן המשמעות המיידית של קורבנוּת וסבל. לטרור מטרות סימבוליות שעניינן להעביר לקהל רחב מסר פוליטי קיצוני באמצעות האפקט הדרמטי של המוות האלים. לזוועה שמחולל הטרור יש כוח של נשק הכרעה אסטרטגי, שאמור להביס מבחינה פסיכולוגית את היריב. הטרוריסטים עושים שימוש באלימות גדושה שאינה מכירה בחפים מפשע; הם פועלים מחוץ לנורמות המקובלות של חוקי המלחמה או המאבק המזוין. טרור מודרני הוא טרור מהפכני או טרור מדינה שמכוון להשגת יעדים פוליטיים מוגדרים. טרור פוסטמודרני הוא בעיקרו טרור סימבולי המתפשט בצורה נגיפית תוך ניצול אמצעי המדיה החדשים כמו הטלוויזיה והאינטרנט. טרור פוסטמודרני פוגע במערכות תקשורת ואינפורמציה, אך הוא גם משגשג בחסותן. מנקודת מבט תרבותית, הטרור משקף את "חזרת המודחק" – המפגש הטראומטי של המערב עם "הדבר האחר" – האלמנט המוכחש של המוות הקורבני. … קיראו עוד

מבט

מונח מרכזי בשיח הפרשני של התרבות. מופיע בתחומי דעת שונים: פסיכואנליזה, פמיניזם, לימודי קולנוע, תרבות חזותית, תקשורת ועוד. בניגוד למבט הפיזיולוגי, ה"רואה" את הזולת, בשיח הפרשני, המבט קשור לתהליך ההבטה; זהו פרי היחס הרפלקסיבי שנוצר עם האחר: משטר של התבוננות המצוי מחוץ לאני ונקבע על-ידי התרבות. התרבות היא מעין מסך שעליו מוקרנים הסימנים שאותם אנו "רואים" ושאותם אנו מפענחים על-פי ידע הסימנים המוקדם שברשותנו. האירוטיזציה של המבט הכול יכול – מבטה של המצלמה – באה לידי ביטוי במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי. מצלמות הטלוויזיה, מצלמות הרשת ומצלמות הבקרה מנכיחות את המבט והופכות אותו לחלק בלתי נפרד מחווית הצפייה. … קיראו עוד

מדומה-סימבולי-ממשי

שלושת מצבי היסוד של הפסיכואנליזה על-פי ז'ק לאקאן (Lacan). שלושת הסְדָרים המכוננים את הסובייקט. הסדר של המדומה מתייחס לשלב שבו הסובייקט חווה את עצמו כאני מפוצל: מצד אחד הוא מפתח הזדהות נרקיסיסטית עם בבואתו שבמראה; מצד אחר הוא חווה את עצמו באופן מנוכר כ"מישהו אחר" המצוי על המסך. סדר זה מזוהה עם התשוקה הסימביוטית אל האם. הסדר הסימבולי מתבטא בחוקי השפה המשקפים את התרבות ואת "חוק האב". גם סדר זה נחווה בממד מפוצל, משום שהלא-מודע מובנה כשפה ומשקף איווי בלתי מסופק הפורץ את גבולות התרבות. הסדר של הממשי מצוי מעבר למשמעות שמייצרת השפה. הוא מתייחס למקום הפיזי העמום שבו הבנה או פרשנות היא בלתי אפשרית. … קיראו עוד

סייבורג

קיצור מקובל בספרות המדע הבדיוני לצירוף "אורגניזם קיברנטי" (Cybernetic Organism). הסייבורג הוא שעטנז של גוף חי ומכונה. האובייקט/הסובייקט הסייבורגי מציג אסתטיקה של טשטוש גבולות בין הטבעי למלאכותי, בין החייתי לאנושי, בין הזכרי לנקבי, בין המושגי למוחשי, בין הריאליסטי לבדוי. הסייבורג הוא מטאפורה מרכזית של העולם ההיברידי, עולם הכלאיים המגדיר את הזהות המינית, הפוליטית והפילוסופית של האדם בסביבה הטכנולוגית של ראשית המאה ה-21. … קיראו עוד

פוסטמודרניזם (באמנויות)

מודרניזם ופוסטמודרניזם הם שני זרמים מרכזיים באמנות של מאה השנים האחרונות. מודרניזם הוא סגנון באמנות הפלסטית, באדריכלות, בצילום, בספרות, בקולנוע, בתאטרון וכיוצא בזה, שהיה רווח החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. סגנון זה מבליט את הממד הרציונלי, המופשט והגואל של האמנות: הוא מאמין באפשרויות הקדמה, דחיית הישן מפני החדש. הפוסטמודרניזם משקף מוסכמות אסתטיות חדשות המתפתחות בתחומים אלה, החל מאמצע המאה שעברה ועד לימינו. מאפיינים כלליים של הסגנון הפוסטמודרני הם צמצום הפער בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה", ציטטות היסטוריות ואקלקטיזם סגנוני, נטייה לפרודיה ולפסטיש, מודעות למוצר האמנותי כפרי של שעתוק והתחזות, טיפול בצומת אמנות-מדיה-צריכה, פירוק דרכי הייצוג והשפות של המודרניזם העילי, פירוק הסובייקט ההרואי של המודרניזם ועוד. … קיראו עוד
אישים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

פורנוגרפיה

יצירה מילולית, חזותית או צלילית או כל טקסט אחר שנועדו לעורר גירוי מיני באמצעות תיאור ישיר של פעילות איברי המין. נושא לאין-ספור דיונים הנוגעים בגבולות התשוקה המינית ובגבולות חופש הביטוי. הפורנוגרפיה מעלה לדיון דילמות מרכזיות של התרבות כגון מלוכלך ונקי, מגונה ובזוי, ראוי ומהוגן. סוגיות אלה מופיעות בהקשרים תרבותיים שונים, תובעות הכרעות מוסריות, משמשות כסיסמאות קרב מזדמנות. כל תרבות מסמנת בצורה שונה את גבולות הלגיטימיות של התיאור והחשיפה הגופנית ובכך מגדירה את ערכיה. אף כי ימי הפורנוגרפיה עתיקים כימי האדם, ראוי להבליט את הזיקה המיוחדת שנוצרה בין הפורנוגרפיה למודרניות. הדימוי הקפיטליסטי הרווח הוא הדימוי האנונימי, המנוכר, של המכונה: האדם כ"מכונת מין" (Sex Machine). אדם זה חורג מן הכלא המשפחתי הבורגני ומבקש למקסם את תשוקתו. העידן הפוסטמודרני משקף יחס אמביוולנטי כלפי החוויה הפורנוגרפית. מצד אחד, תעשיית הפורנו חודרת לכל פינה של החיים: טלוויזיה, קולנוע, פרסומת, מועדונים ועוד. בצורתה המוקצנת, היא משקפת את החיבור המאיים בין קפיטליזם, ארגוני פשע, זנות וסחר בנשים. מצד שני, הפורנוגרפיה יכולה לחבור לכיוונים מתקדמים ולשרת את החופש האינדיווידואלי ואת הזכות להיות "מישהו אחר". בצורתה זו, היא יכולה להניע מרד אידאולוגי של קבוצות שוליים נגד כוחנותו של הממסד החברתי הקפוא. … קיראו עוד

ריאליטי, תוכנית מציאות

כינוי לקבוצה של ז'אנרים טלוויזיוניים המציבים אנשים מן השורה במצבים קיצוניים ומלאכותיים. השאיפה לחשיפה "ריאליסטית" הפכה לסממן מרכזי של הטלוויזיה בשנות התשעים של המאה ה-20, והשפעתה מקרינה גם על הקולנוע העלילתי. טלוויזיית המציאות עוסקת ברטוריקה של האמת, כלומר בניסיון לשכנע כי מדובר בתיעוד מלא, לא מצונזר ולא ערוך של חומרים מן החיים. למעשה, מדובר בבדיון מסוג אחר: תיעוד מלודרמטי מכוון שנועד להעצים את תחושת הריגוש של הצופה על-ידי התמקדות בצרכיו המציצניים והסנסציוניים. הז'אנר יוצר היפר-מציאות מסוגננת באמצעות טשטוש הגבולות בין הממשי לדמיוני, בין הדוקומנטרי למתוסרט. יסודות אלה נארזים לתוך תבנית טלוויזיונית בידורית שבמרכזה משחק של הישרדות ותחרות. משחק זה נותן ביטוי לאסתטיקה ניאו-ליברלית המציירת את המציאות כשדה קרב: ניצחון או מוות (הדחה). … קיראו עוד

שׁוֹקְמֶנְטָרִי, טלוויזיית הלם

המסמך הטלוויזיוני והאינטרנטי בגרסתו המזעזעת: תמונות הלם וזוועה של קטסטרופות ומרדפים משטרתיים, פיגועי טרור ראוותניים, ניסיונות הצלה מסמרי שיער, וידויים קורעי לב ועוד. בהגדרה רחבה, שוקמנטרי הוא כינוי למוסד החדשות בעידן המחבר בין זוועה לבידור. השוקמנטרי משקף זרם יסוד בתרבות: אסטרטגיה פטאלית המטרימה את האסון. … קיראו עוד

תשוקה

המילה "תשוקה" מסמנת מכלול של תחושות המשפיעות על האני בצורה קיצונית, לעתים בלתי נשלטת. התשוקה כוללת מרכיבים סותרים של עונג, גאולה וייסורים. זוהי תנועה רבת כוח לעבר האובייקט. תשוקת האהבה, לפי פרויד, היא הצפת האובייקט בליבידו של האני במגמה לסלק את ההדחקות ולהעיר מרבצם את הדחפים החלקיים. התשוקה מוליכה למצבים מנוגדים של השתאות והשראה, אך גם למצבים אובדניים של פירוק ומוות. בתהליך הטיפולי, האנרגיה הליבידינלית של המטופל מושקעת במטפל (תהליך ה"העברה"), ואף זוכה למענה ליבידינלי מצדו ("העברה נגדית"). בפסיכואנליזה הלאקאניאנית התשוקה מוגדרת כ"איווי" בלתי מודע, שאותו חווה האני כלפי דמות האם. האיווי נחווה כגלישה מתמדת לעבר האובייקט, שאיתו לא ניתן ליצור איחוי שלם. התשוקה-האיווי נחווים אפוא כפרצה, כחֶסר, כניסיון בלתי אפשרי למצוא תחליף לאובייקט הנרקיסיסטי. תנועת האיווי היא תמיד לעבר האחר, משום שאנו משתוקקים אל מה שאינו ברשותנו ומשום שאנו מתאווים להתחבר לאובייקט תשוקתו של האחר. בתרבות ימינו בולטת כלכלת התשוקה והיא מופיעה בפרקטיקות מרכזיות כגון פרסומת, מדיה, ספורט, צריכה, פולחן היופי והנעורים ועוד. בתיאוריות חלופיות, התשוקה אינה מזוהה עם חֶסר המכוון אל האובייקט, אלא עם מלאות ויתֵרוּת של הסובייקט. כלכלת תשוקה מעין זו מופיעה בפילוסופיה של שארל פורייה, ארתור שופנהאואר ופרידריך ניטשה, ומאוחר יותר במשנתם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי. במובנה זו, התשוקה מזוהה עם הרצון – כוח פנימי הדוחף לעבר דברים ההולמים את נשמתנו. כוח זה מניע את יכולתנו הרוחנית והגופנית ומאפשר לנו להטביע את חותמנו בעולם. … קיראו עוד

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×