רעיונות לפי אישים : הגל פרידריך

א, אָלֶף

האות הראשונה באלף-בית העברי. במיסטיקה הקבלית, האות א והמילה אלף מסמנות את ההתחלה ואת המקור. זוהי ה"ראשית" שמעבר ל"התחלה": הופעה ראשונית בזמן, הצורה הטהורה ביותר של האמת. עולמות מפרידים בין א, שהיא אות מכוננת ובראשיתית, לבין האותיות האחרות הבאות אחריה. הגעגוע הנוסטלגי אל הראשית, אל האלף, הוא מוטיב מרכזי בכתיבתו הפילוסופית-משיחית של ולטר בנימין וביצירתו הספרותית של חורחה לואיס בורחס. אצל בורחס הסימן אלף הופך למקום: מיקרוקוסמוס זוהר; המטאפורה הבלתי מפוענחת של הראשית. … קיראו עוד

אירוניה

אחת מצורות היסוד של הלשון הפיגורטיבית – לשון היוצרת ריבוי של משמעויות. לשון האירוניה מפעילה על הנמען השפעה רטורית, שבעקבותיה מתפרקת המשמעות הגלויה של הטקסט ונחשפת משמעות נוספת שאליה מכָוון בעל האירוניה. שתי תאוריות מנוגדות מתייחסות למונח: האחת רואה באירוניה תבנית הממוססת את המשמעות הגלויה והמוטעית של הטקסט כדי להביא להבנה "פנימית" נכונה יותר של העולם; השנייה טוענת כי פעולת השלילה שבאירוניה אינה ניתנת לבלימה: האירוניה מערערת על עצם יכולתה של השפה לייצג משמעות קבועה של העולם. היא חושפת אותנו לזמניותה של ההבנה האנושית ומבקשת מאיתנו לסלוח לה (לעצמנו) על נקודות העיוורון שלה (שלנו). הלשון האירונית בולטת בטקסט הספרותי או האמנותי, אך בצורותיה השונות – אירוניה מילולית, דרמטית או סיטואציונית – היא נפוצה גם בתקשורת ובחיי היומיום. … קיראו עוד

אני/אחר

בתבנית הניגודית אני/אחר, האני מהווה מרכז, שביחס אליו כל השאר מוגדר כשולי, כפריפריאלי. האחר מופיע כשלילה טהורה: כל מה שהאני איננו; כל מה שאינו תואם את הסכמה הפילוסופית, הפסיכולוגית, האסתטית, המוכרת לי. האחר הוא כעין צל או עקבה דהויה וקדומה של האני (Arche-Trace), שאיבדה את המקור ואת הסיבה לקיומה. לאחר אין נוכחות, הוא "שקוף". אין לו שם פרטי; אין לו ייצוג בשפה, בפוליטיקה, בתרבות. ההמשגה של האחר מופיעה בתיאוריות ביקורתיות של התרבות כגון בדיאלקטיקה ההגליאנית, בדקונסטרוקציה, בפסיכואנליזה, בפמיניזם, בפוסט-סטרוקטורליזם ובפוסט-קולוניאליזם. תיאוריות אלה חוקרות את "אזורי ההשתקה", במגמה לאפשר למיעוטים פוליטיים או סימבוליים לדבר. … קיראו עוד

אפוקליפסה

מיוונית – "חזיון", "גילוי", "התגלות". כתבים שתוכנם חזונות של תקופת אחרית הימים. נבואות אפוקליפטיות מופיעות בתנ"ך (דניאל, הספר האפוקליפטי שהתקבל לקנון) ובברית החדשה (חזון יוחנן, הטקסט החותם את הספר). נקודת המוצא האפוקליפטית היא שלילה קיצונית של מציאות הנתפסת כפגומה ומושחתת. החזון האפוקליפטי משרטט קווי מתאר שעניינם תיקון אלים וטראומטי של המעוות. זהו מהלך קוסמי מוקצן המלווה בתהפוכות בטבע. שיאו של המאבק ב"קרב האחרון" בין כוחות האור לבין כוחות האופל. לאחר ניצחונו של הטוב ייפתח עידן חדש שיסמן את קצו האוטופי של הזמן. בתרבות ימינו זוכה המונח לפרשנות רדיקלית חדשה: "הלא ייאמן" ("יום הדין") כבר קרה ("נפילת התאומים") מבלי שהדבר שם קץ להיסטוריה. האפוקליפסה שהתגשמה הפכה לבדיון פופולרי על גבול הקיטש – מושא למִחזור אסתטי בלתי נלאה. אנו חווים כיום את "קץ האפוקליפסה". תפיסה זו מעוגנת בשלוש סיבות מרכזיות: אי-אמון בהיסטוריה ליניארית הנעה לקראת קצה ההכרחי; הערעור שחל במשמעות הטקסט, שפרשנותו היא בסיס לחישובי הקץ; גלישה אל עידן האפוקליפסה הנלעגת (Mock Apocalypse), שבו הדימויים האפוקליפטיים הפכו למוצר צריכה והזוועה הפכה לבידור. … קיראו עוד

ביקורת

פרקטיקה פוליטית וצורה של קריאה היוצרת זיקה אינטימית בין הנראה לעין בהווה, לבין התהליך ההיסטורי-חברתי שיצר את המבנים החברתיים, הפוליטיים והתקשורתיים. שיטה הבודקת את המתח שנוצר בין גישה המבוססת על התפתחות היסטורית לבין גישה המעוגנת בבדיקת הנורמות של הקיים; הביקורת היא הביקורת של ההווה מתוך התבוננות פנימית בתהליכים שהביאו לכינונו של אותו הווה. זוהי אפוא התבוננות דיאלקטית באובייקט המתואר, ולא תיאוריה נגדית המבקרת אותו מבחוץ. ההתבוננות הביקורתית עוסקת בתנאי הידיעה ובגבולותיה כפי שהם נתפסים על-ידי השכל והניסיון. … קיראו עוד

דטרמיניזם

(1) השקפה פילוסופית ומדעית שלפיה הידיעה על מצבו של העולם בזמן נתון מובילה לעתיד הניתן לניבוי: ידיעת מצבם של הדברים והכוחות הפועלים עליהם מאפשרת לשֵׂכל לחזות במדויק את מצבו של העולם בעתיד; (2) השקפת עולם הגורסת כי קיימת רק היסטוריה אפשרית אחת של העולם; (3) השקפת עולם תאולוגית שלפיה כל התנהגות אנושית נגזרת מרצונו המוקדם של האל או של סוכן כול יכול אחר (תפיסה זו מתנגשת עם ההנחה בדבר זכות הבחירה החופשית של האדם). ההנחה הדטרמיניסטית נוסחה בידי פייר סימון לפלס (Laplace) בתחילת המאה ה-19 והיא משמשת יסוד לפעילות המדעית בהגדרתה הקלאסית. זו מניחה קשר סיבתי בלתי ניתן לערעור בין תופעות בעולם. לדוגמה, על-פי ההשקפה המרקסיסטית קיימת הכרחיות היסטורית המתבטאת במונח "דטרמיניזם היסטורי". המונח מתאר את הקונפליקט ההכרחי בין המעמדות, המסתיים במהפכה ובניצחון של מעמד הפועלים. ברמה התרבותית, ההנחה הדטרמיניסטית עולה בקנה אחד עם העמדה הרציונלית שבה מחזיק המודרניזם. השקפה זו אותגרה על-ידי תיאוריות פוסטמודרניות שהבליטו את האופי ההקשרי והנבדל של עולם התופעות וההתנהגויות האנושיות. … קיראו עוד

דיאלקטיקה

בפילוסופיה יוונית, טיעון לוגי הבנוי בצורה של שאלה ותשובה. בניגוד לרטוריקה, שהיא אמנות הטיעון המשכנע, הדיאלקטיקה היא שיטה הבנויה מסדרה של טענות סותרות המובילות אל האמת. השיטה הדיאלקטית היא לב לבה של הפילוסופיה האפלטונית, אולם השפעתה הגיעה לשיאה בעידן המודרני, בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19. פילוסופים כגון פיכטה (Fichte), הגל (Hegel) ומרקס (Marx) יצרו שיטות דיאלקטיות שביקשו לתת הסבר טוטלי להיסטוריה ולטבע האדם. במאה ה-20 חזרה ובלטה הדיאלקטיקה ההגליאנית במשנתו של תאודור אדורנו (Adorno) ("דיאלקטיקה שלילית") ובפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן (Lacan). … קיראו עוד

היסטוריציזם חדש

שיטה לניתוח טקסטואלי של ההיסטוריה. ההיסטוריציזם החדש נולד בארצות הברית בשנות השמונים של המאה ה-20 והתבסס בכתבי עת כגון New Literary History ו-Representations. הוא הבליט את הממד התרבותי-פרשני של כתיבת ההיסטוריה. בדומה למטריאליזם התרבותי, גם ההיסטוריציזם החדש מעוגן במחשבה מרקסיסטית ופוסט-סטרוקטורליסטית, וכמוהו החל את דרכו בהתבוננות חדשה בהיסטוריה ובפואטיקה של הרנסנס. עיקרי התפיסה החדשה: ביקורת על הרעיון שקיימת היסטוריה אוניברסלית ובדיקת תהליכי הקבלה והדחייה של היסטוריות מתחרות, תוך חשיפת מנגנוני הכוח הפוליטיים המעצבים את הממד החברתי והאסתטי של המציאות. … קיראו עוד

חברה אזרחית

סך ההתאגדויות החברתיות העומדות בין הפרט והמשפחה לבין המדינה. החברה האזרחית מורכבת מארגונים התנדבותיים שאינם נתונים למרות המדינה ולמרותן של קבוצות אינטרס בתוכה. בתצורתה האידאלית, החברה האזרחית יוצרת ספֵרה ציבורית המבוססת על חירות אינדיווידואלית, על סולידריות מרצון ועל ריבוי זהויות, הבדלים וערכים בחברה. ספרה זו מנוגדת למדינה: בעוד המדינה דואגת לאינטרס הכללי של הקהילה, החברה האזרחית מתייחסת בראש ובראשונה לצרכים האינדיווידואליים ה"אנוכיים" של חבריה. … קיראו עוד

כתיבה, אקריטור

יותר משאנו שולטים בשפה, אנו נשלטים בידיה ובידי הלא-מודע הלשוני שלה, טוען פילוסוף הדקונסטרוקציה ז'ק דרידה (Derrida). הכתיבה היא המשחק שבתוך השפה; היא אירוע יותר מאשר תוצאה, התרחשות יותר מאשר מושג. זוהי הרפתקה רב-קולית, המגלה לכותב יותר מכפי שהוא מוכן לדעת. הכתיבה מבליטה את ההבדלים הנוצרים בתהליך הזרימה החופשית של המשמעות בטקסט. כפועל יוצא מכך הופך הטקסט לישות הטרוגנית המאפשרת קריאות שונות של המציאות, לעתים קרובות קריאות חתרניות. … קיראו עוד

מטא-היסטוריה

כינוי לתאוריה המבקשת להשיב על השאלה, מהי משמעות ההיסטוריה? בתפיסה המסורתית, המדובר במכלול של גישות החותרות לחשיפת הדפוסים הכללים ביותר של מהלך האירועים, תוך הצבעה על החוקיות השלטת בהם. בתפיסה פוסט-סטרוקטורליסטית, מדובר בהנחה כי כל כתיבה של ההיסטוריה היא כתיבה על ההיסטוריה, כלומר הכרעה נרטיבית בדיונית כיצד יש לספר את הסיפור ההיסטורי; מהי נקודת התצפית של ההיסטוריון? מהי השקפת עולמו כמספר? ועוד. … קיראו עוד

מטאפיזיקה

מטאפיזיקה היא ענף בפילוסופיה העוסק בחקר המציאות שמעבר לנראה ולניסיוני. המטאפיזיקה עוסקת בממשות של העולם מנקודת מבטה של התבונה, ויש לה שלוש מטרות מרכזיות: (א) לגלות את טבעו האמיתי של העולם; (ב) לברר מהי הסיבה לקיומו; (ג) לבחון מהו מקומו של האדם בתוך העולם. משום שנטיותיה חובקות עולם, המטאפיזיקה מבקשת לבנות שיטות כוללות המסבירות את המציאות ומנסות לרדת לחקרהּ. הנחת היסוד היא כי באמצעות התבונה והאינטלקט ניתן לגלות את טיבו של העולם וכי לצורך כך יש לסמוך על ידע שמקורו בנתוני החושים. כדוגמה לתפיסה מטאפיזית אפשר להביא את שיטתו של פרידריך הגל (Hegel), שלפיה העולם הוא ישות תבונית ששליחותה ההיסטורית נשלמת ככל שהיא מתקרבת לידיעת עצמה. הביקורת על המטאפיזיקה מתחילה כבר בשיטתו הטרנסצנדנטלית של עמנואל קאנט (Kant), שלפיה לא ניתן לדעת באמצעות התבונה את "העולם האמיתי" שמעבר לנראה. ניטשה, שמלעיג על המטאפיזיקה, מזהה בה את המחלה האירופאית בהא הידיעה: מחלת התבונה והקִדמה המדומה. ההתנגדות למטאפיזיקה מאפיינת גם זרמים בפילוסופיה האנליטית (למשל, לודוויג ויטגנשטיין "המאוחר", ריצ'רד רורטי, נלסון גודמן) וזרמים בפילוסופיה הפוסט-מודרניסטית (ז'ן בודריאר, ז'ק דרידה ואחרים). … קיראו עוד

מרקסיזם, ביקורת מרקסיסטית, ביקורת ניאו/פוסט-מרקסיסטית

פילוסופיה פוליטית ותאוריה ביקורתית המבוססת על הגותו של קרל מרקס (1883-1818). ביסוד התאוריה עומד עקרון המטריאליזם ההיסטורי, שלפיו התשתית החומרית והכלכלית של האדם מעצבת את תודעתו לאורך ההיסטוריה ומשפיעה באופן מכריע גם על מבנה-העל, שהוא דפוס הפעולה הרוחני שלו. בבסיס החיים הכלכליים עומדים יחסי ייצור המתקיימים בין הקפיטליסטים, בעלי אמצעי הייצור, לבין חסרי אמצעי הייצור – הפרולטריון. כל תקופה מתאפיינת ביחסי ייצור ייחודיים לה ובמאבק מעמדי המתקדם באופן דיאלקטי לאורך ההיסטוריה ומסתיים בניצחון הפרולטריון, שלאחריו תיכון החברה העל-מעמדית של העתיד. המרקסיזם, שהבטיח אוטופיה מוסרית ופוליטית למאמיניו, היה לגורם אינטלקטואלי ופוליטי חשוב מאז סוף המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20. חסידיו ראו בו שיטה מדעית המוכחת על-ידי ניתוח היסטורי של הכלכלה המדינית; אחרים ראו בו אידאולוגיה של שחרור הפועלת בשירות האדם. המבקרים הצביעו על הממד הדוגמטי, הדטרמיניסטי והמשיחי של המשנה המרקסיסטית וראו בה מקסם שווא הפותח פתח לדיקטטורה רוחנית. אף כי המרקסיזם הפוליטי נחל את כישלונו המובהק בדמות מדינת המשטרה הסובייטית, ממשיכים ניאו-מרקסיסטים רבים לראות בו שיטה ביקורתית רבת עוצמה היכולה לשפוך אור על היחסים החברתיים ועל אופני שיח בתרבות ובתקשורת העכשוויות. ביקורת ניאו-מרקסיסטית ופוסט-מרקסיסטית בולטת בלימודי תרבות ותקשורת, בלימודים פוסט-קולוניאליים ובתאוריות פמיניסטיות, ומוצאת ביטוי אצל הוגים כגון אנטוניו גרמשי (Gramsci), מיכאיל באחטין (Bakhtin), לואי אלתוסר (Althusser), ריימונד ויליאמס (Williams), ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard), פרדריק ג'יימסון (Jameson) ועוד. … קיראו עוד

משמעות

המילה משמעות היא אחת המילים הנפוצות אך השנויות ביותר במחלוקת בתולדות התרבות. מסתמנות שתי גישות למושג: האחת טוענת כי משמעות היא היחס בין המילה לבין האובייקט (הלא מילולי) שעליו היא מצביעה. לגרסה זו, שראשיתה בפילוסופיה, ממשיכים מודרניים רבים: פוזיטיביסטים לוגיים, כגון ברטרנד ראסל (Russell) ולודוויג ויטגנשטיין (Witgenstein) "המוקדם", פילוסופים אנליטיים, כגון א"ג' אייר (Ayre) ואחרים. הגישה האחרת טוענת כי משמעות אינה ניתנת לתיקוף מתוך המבנה הלשוני עצמו; יש לתור אחריה בעולם של מוסכמות תרבותיות, הקובע את האופן שבו אנו מבינים ומפרשים את העולם המילולי הפנימי. בעמדה זו מחזיקים פילוסופים כגון וילארד ון אורמן קווין (Quine), פייר דוהם (Duhem), ויטגנשטיין "המאוחר", ואחר-כך גם תומס קון (Kuhn), ז'ק דרידה (Derrida) ואחרים. טענתם היא כי משמעות מופקת מהקשרים רחבים יותר כגון מושג הפרדיגמה אצל קון, "משחקי לשון" אצל ויטגנשטיין, ההבדל (דיפראנס) אצל דרידה ועוד. בפילוסופיה האקזיסטנציאלית (סארטר) משמעות מוגדרת כפריָיהּ של בחירה אישית, אינדיווידואלית וסובייקטיבית המתרחשת "כאן ועכשיו". בחירה זו מגדירה את הסובייקט ומעניקה משמעות אותנטית לחייו. … קיראו עוד

ניכור

תחושת זרות ומרחק נפשי שחווה הסובייקט כלפי סביבתו. תיאוריה חברתית המזוהה בעיקר עם כתיבתו המוקדמת של קרל מרקס (בקובץ כתבים כלכליים ופילוסופיים, 1844). במשטר קפיטליסטי, האדם חש מנוכר לעצמו משום שהוא משרת רק את הפונקציה האינסטרומנטלית של הייצור. הפועל מנוכר למוצר שייצר משום שאינו בעליו. המוצר לובש צורה של סחורה ומתחיל בחיים מנוכרים וזרים משל עצמו. תהליך העבודה אינו נחווה כאקט של הנאה ויצירתיות, אלא כהליך של אובדן וניתוק מעולם המציאות. רק ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, וכן ביטול השיטה המבוססת על הקסם הפטישיסטי של הסחורה, יובילו למחיקת הניכור וישיבו את האדם למעמדו כסובייקט בעל תודעה, המתחבר מחדש למציאות האנושית שנותק ממנה. המושג "ניכור" מופיע גם בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה החברתית, שם הוא משמש לתיאור חוויית החיים בעולם האורבני: עבודה, מגורים, סביבה, סטרס וכדומה. … קיראו עוד

קונפליקט

מרומית – Conflictus: סכסוך, ריב, מחלוקת, ניגוד, סתירה. תבנית יסוד בתרבות. מונח מרכזי המעצב את מבני הדעת בתחומים מגוונים: פילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, פסיכואנליזה, מרקסיזם, פמיניזם, תקשורת, ספורט, אמנות, אמנות המלחמה, משפט, ספרות, קולנוע, חיי היומיום ועוד. דומה כי אי-אפשר להכיר את המושגים "חיים" או "דעת" בלי להכיר את התבנית הניגודית המונחת בבסיסם. תבנית זו מייצרת את קסם המשיכה בין הניגודים, אך היא גם מסבירה את המתח הנצבר בתוך הטבע ובתוך התרבות. האם הקונפליקט הוא תכלית החיים, הרצון לעוצמה, כפי שסבר ניטשה, או שמא הוא תהליך הסולל את הדרך ליציבות, לשיווי משקל ולהרמוניה? על כך נתפלגו הדעות לאורך ההיסטוריה. הקונפליקט בתרבות נדון במישורים רבים: יחסים בין אומות, בין יחידים, בין גברים לנשים, בין עשירים לעניים, בין לבנים לשחורים ובין האדם לטבע. השאלה שנשאלה שוב ושוב היתה: האם הקונפליקט הוא יסוד הכרחי ואוניברסלי של הקיום האנושי? האם האהבה, שהיא הענקת העצמי לזולת, יכולה להפיג את קסמו האפל של הכיבוש והקונפליקט? תולדות התרבות הן ההיסטוריה של חילוקי הדעות בסוגיות יסוד אלה. … קיראו עוד

קץ ההיסטוריה

מושג מתחום הפילוסופיה הפוליטית המזוהה עם פרנסיס פוקוימה (Fukuyama), סובייטולוג אמריקאי ממוצא יפני. ב-1989 פרסם פוקוימה מאמר בשם "קץ ההיסטוריה" ובו טען שעם קריסת הגוש הקומוניסטי נסתם הגולל על המחלוקות האידאולוגיות הגדולות, והדמוקרטיה המערבית הליברלית והקפיטליסטית עתידה להתקבל מעתה כדגם שלטוני אולטימטיבי שאין לו מתחרים. רעיונותיו של פוקוימה זכו לתהודה עצומה ועוררו שאלות נוקבות: האם נפילת הגוש המזרחי בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים של המאה ה-20 מוכיחה את ההיגיון העמוק הטבוע במהלך ההיסטוריה? האם הגיעה האנושות לידי מיצוי המהלך ההיסטורי? האמנם ישנה קבלה גורפת של הרעיונות ה"נכונים", המערביים והקפיטליסטיים, שלאורם צועד העולם? האם בעקבות קבלתם של רעיונות אלה יבוא הקץ על ההיסטוריה המוכרת לנו כזירה של סכסוכים ומאבקים? נראה שלאחר קריסת מגדלי התאומים בניו יורק בספטמבר 2001 ולאחר המשבר הכלכלי בשנים 2009-2008, זוכות שאלות אלה לממד אירוני חדש. … קיראו עוד

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×