כתיבה, אקריטור

Écriture

Analog Brain.© Gwénaëlle Fliti Photography

יותר משאנו שולטים בשפה, אנו נשלטים בידיה ובידי הלא-מודע הלשוני שלה, טוען פילוסוף הדקונסטרוקציה ז'ק דרידה (Derrida). הכתיבה היא המשחק שבתוך השפה; היא אירוע יותר מאשר תוצאה, התרחשות יותר מאשר מושג. זוהי הרפתקה רב-קולית, המגלה לכותב יותר מכפי שהוא מוכן לדעת. הכתיבה מבליטה את ההבדלים הנוצרים בתהליך הזרימה החופשית של המשמעות בטקסט. כפועל יוצא מכך הופך הטקסט לישות הטרוגנית המאפשרת קריאות שונות של המציאות, לעתים קרובות קריאות חתרניות.

במובן המיוחד שדרידה מקנה לה, הכתיבה נתפסת כפעילות יוצרת שתוצאותיה חורגות מן הרצון להביע רעיון מסוים. לדידו, הכתיבה נותנת עדיפות למסמן (היסוד הפיגורטיבי, הרב-משמעי) על פני "המסומן הטרנסצנדנטלי", האמור לציין את "הרעיון של הטקסט". הכתיבה אינה עוסקת בייצוגים של העולם, אלא בוראת לה עולם שסימנו המובהק הוא הריבוי; היא כוללת מלכתחילה דחייה ושוני בכוונותיו של הדובר. הכתיבה עומדת בקוטב הנגדי לגישה הלוגוצנטרית, המעמידה במרכז את הלוגוס (הרעיון) ושואפת להגיע אל המקור, אל האמת.

כדי לעמוד על ייחודה של הכתיבה, טוען דרידה, יש להשוותה לדיבור. הדיבור הוא פעילות המבוססת על מיידיות, על נוכחות בו-זמנית של מוען ונמען ועל מסר הומוגני. הכתיבה, לעומת זאת, מציגה את השפה כמנגינה המבליעה ומגלה את ההבדלים שבתוכה. כך הופכת הכתיבה למנגנון של גילוי וכיסוי באמצעות הלשון: תהליך פרשני אינסופי המציג את הממד חסר היציבות, הזורם והזר של המציאות. עיוניו הטקסטואליים של דרידה משנות השישים ביצירות המופת הפילוסופיות הגדולות של המערב חושפים העדפה ברורה של הדיבור, הנתפס כמערכת סמכותית המשדרת מסר ברור (Derrida, [1967] 1976). אולם גם כתיבה פילוסופית זו בזכות הדיבור מגלה את הדחקותיה ואת נקודות העיוורון שלה, וכך היא מורדת בכוונותיה המקוריות וחושפת מציאות שבה כל כתיבה נאלצת בעל כורחה להיות נוסטלגית לאמת שאליה היא מנועה מלהגיע. התשוקה אל המקור ואל האמת, הגלומה בפרויקט זה, מופיעה אז בממד של חוסר יציבות ושל חוסר ביטחון (Johnson, 1990).

דרידה מכנה את הכוח המניע אי-יציבות זו בשם jétty. ה-jétty הוא ישות שאין לה סטטוס, הגדרה או פרויקט משל עצמה. ל-jétty אין קיום אלא במה שמשפיע על היחס בין הדברים. ה-jétty איננו אובייקט תיאורטי. זהו הכוח של התנועה הריבויית הזורמת, המבצעת דקונסטרוקציה בסובייקט, באובייקט, בפרויקט. זהו הכוח שכדי לממש את עצמו עליו לעבור דרך האחר (שם, 93). ה-jétty, נוכח ונעדר גם יחד, נכנס לפעולה באמצעות הכתיבה; למעשה הוא הכתיבה עצמה, המגששת אחר רצף ההבדלים של משמעויותיה.

אפשר להדגים את התבנית הדרידיאנית דיבור/כתיבה באמצעות סיפור מעמד הר סיני וקבלת התורה בידי משה. תחילה אנו נתקלים בקולו של האל הדובר אל משה ישירות, פנים אל פנים (שמות כ, 1-17). הקשר בין דיבור לבין דיבֵּר אינו מקרי; הוא מבליט את הציווי ואת הקליטה האותנטית של הדיבר – המסר האלוהי – על-ידי משה. בהמשך מוזמן משה לקבל את לוחות הברית: "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, 12). כאשר סמכותו של הטקסט כ"דיבור" מתורגמת ל"כתיבה", לרשותו של משה לא עומד עוד הדבר הראשוני אלא הדבר הכתוב, שאינו אלא סוג של עיכוב ביחס למקור. ואכן, כעבור זמן האל קורא למשה לכתוב שוב את התורה, שנכתבה במקור בידי האל (שמות כד, 4). לימים, לאחר חטא העגל, משה משבר את לוחות הברית. לאחר שהעם חוזר בתשובה נענה האל לתחינותיו ומבטיח לכתוב מחדש את התורה על גבי הלוחות החדשים (שמות לד, 1). אולם כשמגיע הדבר לידי מעשה, משה הוא שנתבע לעסוק במלאכת הכתיבה החוזרת ונשנית: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלָּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות לד, 27).

שוב חוזרת הדיאלקטיקה שבין הדיבור כאקט ראשוני, לבין הכתיבה כאקט משני, מרוחק יותר, שנעשה באמצעות ידו של משה. הכתיבה היא אפוא בבחינת נפילה מן הסמכות הראשונית. הכתיבה, אומר דרידה, היא תמיד ייצוג של דבר אחר, תרגום של הטקסט הקדום, הארכי-טקסט (או ה-Urtext במונחיו של הגל), והפיכתו לטקסט אחר, המבליע בתוכו את שרשרת ההבדלים שנוצרים במשמעות. כאשר סמכותו של הדיבור מתורגמת לכתיבה, הטקסט הופך לשרשרת אינסופית של משמעויות שסופיותן ונחרצותן נדחית (Deffered) (עפרת, 1998).

השפעתו הגדולה של דרידה על ההיסטוריה של המונח אינה מוטלת בספק, אולם אין לצמצם את חלותה רק לתחום כתיבתו של האחרון. תרומה משמעותית נודעת גם לכתביהם של רולאן בארת (Barthes) ושל ז'ק לאקאן (Lacan). אצל שניהם מופיעה הקריאה לשחרור המסמן, כלומר לשחרור "גופניותו" הפיגורטיבית של הטקסט מעול העריצות של המסומן או של הרעיון האחד. נטייה זו מופיעה אצל בארת באופן שבו הוא מנסח את המונח טקסט. הטקסט אמור לספק חוויה ליבידינלית ריבויית, הפורצת מגבולות היצירה הבודדת והאוטונומית (Work of Art). הניתוח הטקסטואלי והפסיכואנליטי שבארת מציע נועד לתאר את הכתיבה כפעילות של טרנסגרסיה (חציית גבול), שבה האני משתחרר מכבלי השפה הבורגנית וחסרת ההנאה שכופה עליו החברה (Barthes, 1977). הפסיכואנלטיקן ז'ק לאקאן פיתח את המושג וכלל אותו בתיאוריה על אודות "הלא-מודע המובנה כשפה". בעקבות הבלשן פרדינן דה סוסיר (de Saussure) לאקאן קורא ליחידות הלא מודעות בשם מסמנים (Signifiers), אלא שבשונה מהתיאוריה של דה סוסיר, המסמנים אינם קשורים למסומנים אלא מייצרים שרשרת משל עצמם. תנועת המסמנים כותבת את האני כתנועת גלישה אינסופית בתוך שרשרת המסמנים, תנועה שלעולם אינה מגיעה אל יעדה – המסומן הסופי, המשמעות (Lacan, [1957] 1966; Lacan, [1966] 1977).

הכתיבה היא אפוא זרם המסמנים היוצר דחייה במישור הזמן ואינו מגיע לעולם אל חוף מבטחים, אל המסומן, שהוא המשמעות המקורית והראשונית של הטקסט. בד בבד עם דחיית המשמעות נוצרת גם גלישה של שרשרת ההבדלים (ע"ע דיפראנס), החותרים תחת סמכותו של הטקסט ההומוגני והאחדותי. הכתיבה מבליעה אפוא את התבניות האידאולוגיות ההגמוניות שהוטמעו בה, ובה בעת חושפת את אי-הנחת של הלא-מודע הלשוני לנוכח התרוצצותן של מגמות נוספות בתוכו (Johnson, 1990). נוסף על כך, כל כתיבה מבקשת קריאה שתיענה למורכבותה. קריאה כזו תתור אחר ההפרעות, הפרצות, הסטיות, הניגודים והערות השוליים שבטקסט, כדי לייצר לוגיקה אחרת, שתאפשר לקרוא את הדרמה של המציאות תוך כדי התרחשותה וביצועה במעשה הכתיבה.

מקורות

עפרת, ג' 1998: דרידה היהודי, ירושלים: הוצאת האקדמיה.

Barthes, R. 1977: "From Work to Text", in: Image, Music, Text, trans. S. Heath, London: Fontana Press, pp. 155-164.

Derrida, J. [1967] 1976: Of Grammatology, trans. G. C. Spivak, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

— 1990: "Some Statements and Truisms about Neologisms, Newisms, Postisms, Parasitisms, and Other Small Seismisms", in: Carroll, D. (ed.), The States of "Theory": History, Art, and Critical Discourse, New York: Columbia University Press, pp. 63-94.

Johnson, B. 1990: "Writing in Critical Terms for Literary Study", in: Lentricchia, F. and McLaughlin, T. (eds.), Critical Terms and Literary Study, Chicago and London: Chicago University Press.

Lacan, J. [1957] 1966: "The Insistence of the Letter in the Unconscious", in: Ehrman, J. (ed.), Structuralism, New Haven, CT: Yale French Studies.

— [1966] 1977: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co.

תאור / מקור התמונה:

Analog Brain.© Gwénaëlle Fliti Photography

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×