ראפ

Rap

סגנון מוזיקלי שהוא חלק מתרבות אופוזיציונית שצמחה בניו יורק במסגרת תרבות הנגד של ההיפ הופ. קצב חדש וקופצני ושירים בעלי תוכן לוחמני, שביקשו לחנך את המאזין לנקוט עמדה פוליטית בשאלות הנוגעות לחיים האישיים, ליחסים בין הגזעים ולהשפעתה המכרעת של המדיה בתרבות.

ראשיתו של הראפ בשנות השבעים, בלהקה הניו יורקית "Furious Five" בהנהגתו של גרנדמסטר פלש (ג'וזף סדלר). בהמשך חוברה מוזיקת הראפ בידי די. ג'ייז שיצרו צלילים ומקצבים חדשים (טרקים) כשהם משתמשים במבנים הרמוניים מתקליטים קיימים, בשעה שמנחה האירוע,  ה-  MC -The Master of Ceremony  – מתָקשר עם הקהל ומדבר אליו באופן המשתלב במוזיקה ובמקצב. התוצאה היתה מקצבים ושירים שהפכו לדיבור-דקלום מושר, שיצר אווירה טקסית מיוחדת. הופעת הראפ לוותה בטכניקת נגינה מיוחדת: "סקרץ'" (שריטות) על פטיפונים. כך הפכה המוזיקה למופע בזמן אמיתי.

ערכן של המילים בראפ נתפס כחשוב יותר מערכן בשירי פופ או רוק. כאשר המוזיקה הופכת לטקסט מילולי ריתמי, הסיפור מקבל ממד לא ליניארי: שולי הסיפור חשובים יותר ממרכז העלילה. שירי הראפ נמנעים מהצגה ישירה וחד-משמעית של הדברים. הם נשענים על משחקי מילים ועל סלנג, שבמקרים רבים אינם מובנים מחוץ לקהילה הקרובה של הכותב. טקסט הראפ דומה לעתים למערבולת קרנבלית שבה שותפים הכול. הראפרים כאילו מתגלגלים לתוך השירים של עצמם. הכותב – מתוסכל וחסר אונים לנוכח מציאות אלימה, מפלה ומשתקת – מגיב לא אחת בהומור, המודע לעצמו עד כאב. חוויית העולם הכאוטי חודרת לשירים, ההופכים אף הם לכאוטיים ולבלתי מובנים, אם כי הם ערניים ומלאי מידע קופצני. אלה נותנים ביטוי לפואטיקה של אי-סדר אורבני ומתקשרים למעטפת תרבותית כוללת הקרויה היפ-הופ. מעטפת זו כוללת בתוכה ראפ, גרפיטי, ברייק דאנס, אופנה, סגנון דיבור אורבני ועוד (Ogg and Upshal, 2001; George, 2005).

הראפ הוא סוג של מוזיקה ושל טקסט פרפורמטיביים, המדגישים ביצוע פעיל, סמכותי וחושני. בפרפורמנס הקהל הוא חלק בלתי נפרד מן הביצוע. השיחה בין הראפרים לקהלם מזכירה לא אחת דיון יותר מאשר בידור. גם בשירים עצמם מוזכרים אנשים שסובבים את הראפר או שעזרו לו. כשראפר מספר סיפור, הוא מזכיר כל הזמן לקהל: "זהו סיפור ואני כאן בשביל לספר לכם אותו". הראפ הוא מופע אלתור, שבו הקהל נוטל חלק בעיצוב היצירה (ע"ע סטנד-אפ). תת-ז'אנר מרכזי בראפ הוא קרבות הראפ (Rap Battles), שבהם שני ראפרים מתמודדים זה מול זה בסגנון שנון, מתריס ולוחמני. המטרה היא למוטט את האמירה הפוליטית, התרבותית והאישית של הצד שכנגד. קרבות אלה, שהתקיימו בגטאות של השחורים, הפכו עם השנים לפרקטיקה מיינסטרימית. ביטוי מעניין לתהליך זה מופיע במוזיקה של אמינם (Eminem), "הראפר הלבן", למשל בדיסק The Eminem Show וכן בסרטו 8 מייל (2002).

תת-ז'אנר של ראפ לוחמני הוא הגנגסטה-ראפ (הראפ הגנגסטרי), שנוצר בצמידות לתת-סגנון הנקרא הארד-קור ראפ. רבים ממוזיקאי הגנגסטה-ראפ או ההארד-קור השתייכו לכנופיות פשע. סגנונם אופיין באלימות מילולית קיצונית וכלל מסרים של מין וביקורת חברתית. בין הראפרים המפורסמים בסגנון זה ניתן למנות את סקולי די (Schoolly D) ואייס טי (Ice T), שהוציא את האלבום Rhyme pays. לשיא פריחתו הגיע הסגנון בפעולתן של להקות כגון N.W.A. (באלבום Straight Outta Compton). לאחר פירוק הלהקה בשנת 1991 הפכו שניים מחבריה לזמרי גנגסטה-ראפ מצליחים בזכות עצמם: ד"ר דרה ואייס קיוב. זמרים נוספים שפעלו מאוחר יותר היו סנופ דוג ודאז דילינגר. לאחר מלחמת כנופיות בין ראפרים מתחרים שקע הסגנון בשנות התשעים אך התחדש שוב בשנות האלפיים עם זמרים כמו אמינם ופיפטי סנט.

בסוף שנות השמונים החלה הפופולריות של מוזיקת הראפ לצבור תאוצה. תאגידי ענק ניצלו זאת לקידום מכירות וקצרו רווחים. אמני הראפ הפכו למקדמי מכירות של נעליים, משקאות קלים ומוצרי אופנה. דא עקא: שבעים אחוז מרוכשי התקליטים של מוזיקת הראפ היו נערים לבנים עירוניים. תופעה זו הקהתה את העוקץ המחתרתי של הראפ וצמצמה את יכולתו לשמש מכשיר של ביקורת חברתית וסוכן של שינוי. הראפרים הפכו לחלק מתעשיית הבידור הרווחית, והראפ הפך דוגמה חיה לתופעת "סירוס התשוקה", כהגדרתם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי: התשוקה ניתקת ממקורותיה האותנטיים וממשמעותה החתרנית והופכת לדלק המניע את מערכת-העל של הכלכלה. התשוקה המיוצרת והמשווקת להמונים הופכת עתה לתשוקה מזויפת, חסרת טריטוריה, תשוקה שאינה מסוגלת עוד לייצר משמעות (Deleuze and Guattari, [1972] 1983). עם זאת, נראה כי בשוליים, ועל אף הקושי ליצור מרחק ביקורתי מחיבוק הדוב של הקפיטליזם, נוצר עולם מחתרתי מגוון המבקש לשמור על אותנטיות ומציב את עצמו מחוץ לתנאים המסחריים הכובלים שהשוק מכתיב (ע"ע האוס ; טראנס ; טכנו).

Deleuze, G. and Guattari, F. [1972] 1983: Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia, trans. R. Hurley, M. Seem, and H. R. Lane, Minneapolis: University of Minnesota Press.

George, N. 2005: Hip Hop America, New York: Penguin

Ogg, A. and Upshal, D. 2001: The Hip Hop Years: A History of Rap, New York: Fromm International. 

Rose, T. 1994: Black Noise: Rap Music and Black Culture in Contemporary America, Middletown, CT: Wesleyan University Press

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×