ניו-ג'ורנליזם, עיתונות חדשה

New Journalism

עיתונות ישנה וחדשה 
Cartoon by: Matt Wuerker 
www.politico.com

זרם בעיתונות הרואה בדיווח יצירה סובייקטיבית, המפגינה מודעות עצמית לתהליכי הכתיבה העיתונאית. העיתונות החדשה נעזרת בסגנונות כתיבה ספרותיים ובדיוניים כדי להעביר את מסריה. זוהי תגובת נגד לסגנון השואף לאובייקטיביות, לניטרליות ולנאמנות לעובדות, הדורש מן הכותב להעלים את נקודת מבטו האישית מן הכתיבה והדיווח. הניו-ג'ורנליזם ממקם את הכותב כגיבור הסצינה העיתונאית ומקנה לו תפקיד חשוב בתוך השיח הציבורי. נקודת המבט האישית, המקורית, הנרקיסיסיטית לעתים, מחליפה את היומרה לדיווח שתוצאתו פענוח "האמת". הניו-ג'ורנליזם הוא כתיבה המתענגת על עצמה שערכה נשפט על-פי עוצמתה הרטורית.

ניצני הניו-ג'ורנליזם הופיעו בארצות הברית במהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה-20. כותבים, סופרים ועיתונאים, רובם אנשי שמאל רדיקלי, טענו שהתפיסה האובייקטיבית בתקשורת ההמונים אינה משקפת את המציאות, אלא את היפוכה: היא נותנת ביטוי לעמדה כוחנית חד-צדדית במסווה של ניטרליות ואובייקטיביות. הניו-ג'ורנליזם שולל את הגישה המאזנת והאובייקטיבית בעיתונות משני טעמים עיקרים: ראשית, איזון ואובייקטיביות אינם אפשריים ולכן אינם מיושמים הלכה למעשה; שנית, הגישה המאזנת נוטה להציג את המציאות כעימות בין שני צדדים, ובכך היא מעוותת לעתים את התמונה. כל כתיבה, כך נטען, משקפת עמדה אידאולוגית מוסווית של הכותב. השקפותיו של הכותב באות לידי ביטוי בבחירת הפרטים, בבחירת המשלב הלשוני, בבנייה נרטיבית של הסיפור העיתונאי, בהפעלת תחבולות רטוריות דרמטיות, ביצירת דיאלוג מכוון עם הקורא ועוד (כספי, 1993; לימור ומן, 1997; Flippen, 1974).

לכתיבה החדשה כמה מאפיינים: אימוץ טכניקות וז'אנרים המקובלים בספרות היפה; מסירת הארועים מנקודת מבט של מספרים שונים; פריחה של עיתונות מחתרתית, הסוטה לכאורה מן הקונצנזוס אך חשובה מנקודת מבט חברתית; הגברת נגישותם של אמצעי התקשורת לציבור הרחב לצורך פרסום דעותיו והשקפותיו; והעלאת עובדות שנויות במחלוקת על סדר היום. "מה שעשתה העיתונות החדשה זה לפרק את היומרה של ה'ניו יורק טיימס', כאילו העיתונות מוסרת כל מה שראוי לדפוס. בעיתונות החדשה אתה מודיע לקורא: יכול להיות שאלה העובדות ויכול להיות שלא. אני הייתי שם, וזה מה שראיתי. ככה אומר העיתונאי לקורא: קבל את זה או אל תקבל את זה" (רועה, 1994: 150).

בין האבות המייסדים של הז'אנר נמנים שני עיתונאים אמריקאים, הכותבים מאז שנות השישים: תום וולף (Wolfe, 1970, 1979) שאף ערך אנתולוגיה של כתיבה בסגנון זה (Wolfe, 1973) והנטר ס' תומפסון (Thompson), שכתב את הספר פחד ותיעוב בלאס וגאס ([1971] 1998) (ע"ע לאס וגאס). וולף ותומפסון מתאפיינים שניהם בכתיבה אישית המתמודדת באופן נוקב עם החלום האמריקאי, ומנסחים עמדה מעורבת כלפי מושא הכתיבה.

בישראל החלו להופיע סנוניות ראשונות של העיתונות החדשה בסוף שנות השבעים, בעבודתם של כותבים ועורכים כגון אדם ברוך (ברוך, 2010), נחום ברנע, רון מיברג, אמנון דנקנר ורינו צרור. עיתונות זו באה לידי ביטוי בעיקר במקומונים: המקומון הירושלמי כל העיר היה חלוץ בתחום, ואחריו התפתח הסגנון בהעיר התל אביבי ובמקומונים נוספים. גם הסצינה המגזינית –  מוניטין בעריכתו של אדם ברוך בישר על בואה – היתה חלק ממגמה זו. הדבר בא לידי ביטוי בצורות כתיבה חדשות כגון טקסטים קצרים וקופצניים של ברוך שיצרו פסיפס אסוציאטיבי יצירתי שעניינו פוליטיקה, דת, אמנות ומדיה. אמנות זו באה לידי ביטוי גם במדורו "קשר עין" בעיתון ידיעות אחרונות ובטור "שישי" במעריב.

למרות הציפיות שעוררה, העיתונות החדשה לא הפכה לסגנון השולט בעיתונות הישראלית.לדעת רבים, העיתון חדשות שיצא לאור בין השנים 1984-1993, היה הנסיון המשמעותי ביותר לקליטת המגמה בישראל. נסיון זה, למצער, לא האריך ימים. עם זאת, רכיבים רבים של הניו-ג'ורנליזם חדרו אל העיתונות המסורתית, ובהם התגברות הכתיבה הספרותית או הכמו-ספרותית נוסח רון לשם בכתבה "הר הקללה" שתיעדה את חיי חיילי צה"ל במוצב הבופור בלבנון (לשם, 2001) ושהיוותה בסיס לספרו אם יש גן עדן  (לשם, 2005). נושאים שנחשבו פרובוקטיביים ונועזים החלו למצוא את מקומם בעיתונות הממוסדת; סיפורים אנושיים וחדשות "רכות" שולבו בעיתונים שונים.

אפשר לראות בניו-ג'ורנליזם ביטוי להתקבלותו של הרעיון הפוסטמודרני בשדה הדיווח והחדשות. הניו-ג'ורנליזם מכיר בכך שאי-אפשר להפריד בין "דעות" ל"ידיעות". במקום הטענה הישנה, שהדיווח מספק לקהל אמת מוחלטת, מתגבשת ההכרה שכלי העבודה העיקרי של העיתונאי הוא נקודת מבטו האישית, החלקית והמשוחדת. כפי שטוען יצחק רועה, "כל עיתונות הינה עיתונות מגויסת במידת מה – מגויסת לשירות הסטאטוס קוו, לשירות המערכות הקיימות של אמת ואמונה. המניפים את ססמת העיתונות החדשה מבקשים להתגייס נגד הגיוס הזה, נגד חיזוק הסטאטוס קוו מתוך חוסר מודעות ונגד יצירת הרושם שעיתונים ועיתונאים כאילו אינם חייבי גיוס כלל כשהאמת היא שהם מגויסים ועוד איך, ירצו או לא ירצו" (רועה, 1994: 149) .

העיתונות החדשה מניחה שכל עיתונות היא בראש ובראשונה כתיבה – מערכת של ייצוגים סובייקטיביים באמצעות המטען התרבותי שהלשון נושאת. זהו תמיד עולם מדרגתייצוג נוספת, המביא בחשבון את השפה, את תהליכי כתיבתה ועריכתה, את ציפיות הקהל ואת האינטראקציה בין הכותב לבין מושא הכתבה. התוצאה היא עיתונות אשר מבליטה את הממד הרפלקסיבי והרטורי של המציאות, ומניחה, בעקבות מיכאיל באחטין (2007), שכל דיבור משקף מגוון של קולות אידאולוגיים הגלומים בטקסט (ע"ע רב קוליות). עיתונות מסוג זה מבקרת את התביעה למונולוגיות הגלומה בתביעה הישנה להציג עובדות. היא מצביעה על כך שמאחורי העובדות מסתתרים אינטרסים ומערכות של כוח. מודעות לתהליכים אלה הופכת את הניו-ג'ורנליזם לפרקטיקה מודעת לעצמה, החושפת את הקורא לכללי המשחק הכוחניים הקובעים את נסיבות חייו.

 

 

מקורות

באחטין, מ' 2007: צורות הזמן והכרונוטופ ברומן, תרגום: ד' מרקון, אור יהודה ובאר שבע: דביר ומכון הקשרים, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

ברוך, א' 2010: אדם ברוך: תקשורת, אנתולוגיה 2008-1972, עורכים: ר' צרור, ש' אביעד ומ' שוב, אור יהודה: דביר.

כספי, ד' 1993: תקשורת המונים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

לימור, י' ומן, ר' 1997: עיתונאות: איסוף מידע, כתיבה ועריכה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.  

לשם, ר' 2001: "הר הקללה", ידיעות אחרונות (7 ימים), 11/5/2001.

—  2005:  אם יש גן עדן, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור.

רועה, י' 1994: אחרת על תקשורת: שבע פתיחות לעיון בתקשורת ובעיתונות, אבן יהודה: רכס. 

תומפסון, ה"ס [1971] 1998: פחד ותיעוב בלאס וגאס: מסע שלוח רסן אל לב החלום האמריקאי, תרגום: א' לוטן, תל אביב: סטארדסט מולטימדיה.

Flippen, C. C. (ed.) 1974: Liberating the Media: The New Journalism, Washington, DC: Acropolis Books.

Wolfe, T. 1970: Radical Chic and Mau-Mauing the Flak Catchers, New York: Macmillan.

— 1973: The New Journalism, with an Anthology edited by T. Wolfe and E. W. Johnson, New York: Harper & Row.

— 1979: The Right Stuff, New York: Farrar, Straus and Giroux.

 

 

תאור / מקור התמונה:

עיתונות ישנה וחדשה
Cartoon by: Matt Wuerker
www.politico.com

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×