צנזורה

Censorship

הצנזורה היא פעילות נפשית ומוסדית, פוליטית ותקשורתית, צבאית, דתית, חברתית ואמנותית, שנועדה למנוע פרסום מידע או ידע מסוג כלשהו: תיאורטי או שימושי, מילולי, חזותי או צלילי. הצנזורה פועלת באופן מניעתי לצמצום חופש המידע והבחירה. היא מבקשת לרכז כוח וידע כדי לשרת את האינטרסים של הצנזורים ולדכא באמצעים ביורוקרטיים את כוח ההתנגדות של בעלי אינטרסים אחרים. הצנזורים מעצבים, מסדירים וחוסמים מסרים, בין אם במישרין, על-ידי הפעלת כוח, ובין אם בעקיפין, על-ידי החדרת פחד לציבור ועידוד מנגנוני צנזורה עצמית. כמנגנון נפשי, בולט מקומה של הצנזורה בפסיכואנליזה. הטיפול הפסיכואנליטי מספק כלים שבאמצעותם ניתן להגיע אל הלא-מודע תוך פירוק החסמים שיצרה הצנזורה הנפשית. סוגיית הצנזורה מעלה לדיון את שאלת הגבולות: מיהם קובעי הגבולות? מיהם הצנזורים? דילמות אלה רלוונטיות במיוחד לדיון התקשורתי: מהם מנגנוני הדיכוי החיצוניים והפנימיים הפועלים בחברה ליברלית, המגנה לכאורה את הצנזורה מכול וכול?

מאז ימי רומא הרפובליקנית משמשים הצנזורים כ"שומרי החומות" – פקידים בעלי סמכויות רחבות, המפקחים על הסדר ועל המוסר הציבוריים. הצנזורים מבקשים להשליט מערכת מסוימת של ערכים והתנהגות ולהופכה לנורמטיבית. הצנזורה פועלת בטווח שבין הרצון לביטוי אותנטי של פרט או של קולקטיב לבין השתקתו של אינטרס זר עד כדי הדממה. כפי שניסח זאת הסוציולוג פייר בורדייה, טווח הפעילות של הצנזורה הוא "בין מה שיש לומר, מה שצריך לומר ומה שניתן לומר" (Bourdieu, 1993: 90). באמצעות היחס בין הגורמים הללו יוצרים מוסדות הצנזורה שדה של פעילות. הצנזורה יוצרת משטר של משמעות, שיח המפקח על אופן הייצור החברתי של מה שאמור להיאמר ועל אופן הקליטה הממשי של מה שנאמר.

בעזרת ניתוח סטרוקטורלי זיהה בורדייה את הצנזורה עם אידאולוגיית הייצור והצריכה בשדה נתון. לדוגמה, טקסט ספרותי עשוי "לבקש" מקוראיו לקרוא אותו בראש ובראשונה כמבנה וכצורה ולא כתוכן. כך מגלה לנו הטקסט כי התמסר זה מכבר לפרדיגמה של ניתוח סטרוקטורלי, תוך צנזור מובלע של אפשרויות אחרות. בדומה, טקסט אסתטי עשוי לבקש מאתנו לקרוא אותו כ"תכלית נעדרת תכליתיות" – אם אנו קוראים אותו ברוח הגדרת האמנות של עמנואל קאנט, או דווקא כביטוי לפעילות של כוחות השוק הקפיטליסטי – אם אנו קוראים אותו על-פי הפרדיגמה המרקסיסטית של בורדייה עצמו, הפועל ברוח הזמן שלאחר אנדי וורהול ואמנות הפופ.

על-פי תפיסה זו, המונח "צנזורה" נגזר מעצם ההכרעה הערכית המצויה בכל שדה. כל שדה יוצר הצבר של הון סימבולי, הנשלט בידי דובריו המוסמכים, הסמכותיים והכריזמטיים. אלה משתמשים בכוחם הטבעי או המוסדי כדי לקבוע כיצד ראוי לדבר, לכתוב או להשתמש בהון שבידיהם. השולטים בשדה קובעים את זכות הדיבור או את היעדרה – השתיקה. כשמערכת הופכת לאלימה, השתיקה כרוכה בהשתקה, כלומר בצנזורה מוחלטת (ע"ע הדרה). השדה, המתפקד כצנזור, קובע מה ראוי לומר וחוסם את מה שאסור לומר, או את מה שעשוי להיאמר מנקודת מבטו של שדה אחר. השדה מתפקד כגורם של כוח ממסדי, העוסק בכפייה – מובלעת בדרך כלל – של ערכים המכוננים תחום ידע מסוים או התנהגות נאותה במסגרת שיח נתון. לדידו של בורדייה, חקר התהליכים הצנזוריאליים הוא למעשה חקר של אופני הייצור של השיח. השתקתו של אדם מצביעה תמיד, בין אם בגלוי ובין אם במוסווה, על חריגתו מן השיח שבמסגרתו הוא אמור לדבר (Bourdieu, 1988, 1993).

הפעילות הצנזוריאלית מגבילה את חירותו של האחר. האחרון, שמעצם הגדרתו הוא זר ובלתי מובן למערכת הערכים שלי, הוא הכוח הנגדי המבצבץ מאחורי הפעילות הטוטלית של הצנזור. אלה הם העקבות שהצנזור שכח לטשטש, או לא הצליח לטשטשם לחלוטין. עקבות אלה מגלים כוח התנגדות לאלימות הממשית והסמלית של הצנזורה. הם מסמנים את החירות המרדנית, ובזכותם יכולה יצירתיות "בלתי מוסמכת" לחדור אל השדה החברתי ולשנות את גבולותיו. טקטיקה זו של "ללכת בעקבות העקבות" ולגלות באמצעותן את הפעולה הצנזוריאלית מאפיינת פעילות ביקורתית בשדה האמנות. באמצעותה ניתן לגלות את מנגנוני ההסוואה והנִרמול הליברליים, התורמים לדיכוי תרבותי ופוליטי, דווקא על-ידי מי שרוממות חופש הביטוי האמנותי בגרונם (חינסקי, 2006).

חוקי הצנזורה אינם חלים רק על הכלכלה הסימבולית של הפרט במעגל החברתי שבו הוא פועל. הצנזורה תופסת מקום מרכזי גם בחיי הנפש. הדבר בא לידי ביטוי מרכזי בלא-מודע. הצנזורה מונעת את חשיפת המשאלות הליבידינליות הראשוניות משום שאלה מאיימות על "אידאל האני", הנקבע על-ידי תביעותיה של התרבות. הצנזורה מסיטה את הדיון מ"עקרון העונג" שבלא-מודע אל "עקרון המציאות", שבו פועל חוק השימור העצמי של האורגניזם. המתודה הפסיכואנליטית מציעה דרכים להתמודדות עם הצנזורה הפנימית. בעקבות ההתערבות הטיפולית, למשל, אפשר לנתח חלומות, לבחון את מנגנון הצנזורה הפועל בתוכם, ועל-ידי כך לחשוף את המשאלה הנסתרת שהם מייצגים. בעקבות הניתוח נוצר סיכוי להורדת רמת הקונפליקט היצרי המצוי בבסיסה של הנוירוזה, וכך ליצור שיווי משקל חדש שאינו נזקק עוד לחיקה המגונן והשתלטני של הצנזורה (פרויד, [1900] 2007).

במדינות רודניות וטוטליטריות, תעמולה, צנזורה וטרור, הם מכשירים מרכזיים המשמשים לצורך ניהול מדיניות (ארנדט, [1951] 2010: 686-670). מדיניות זו משתיקה את האופוזיציה, זורעת תחושת חרדה ופחד בקרב הציבור, מפזרת דיס-אינפורמציה במגמה לחסל את חופש המחשבה והדיבור ולמנוע את התארגנותם של אלה "החושבים אחרת". ואולם הצנזורה אינה נחלתם של משטרים טוטליטריים בלבד; מנגנוני צנזורה חיצוניים ופנימיים מתקיימים גם בחסותה של האידאולוגיה הקפיטליסטית הליברלית, האמורה לכאורה לצאת חוצץ כנגד כל נסיון למנוע חופש מידע מן הציבור. מנקודת מבט ליברלית, מטרתה של החברה הפתוחה היא להגן על חופש הביטוי ולבלום כל ניסיון של רשויות החוק והכוח להתנכל לו. מנקודת מבט זו, יש להגן על זכותו של הפרט או על זכותן של קבוצות מיעוט להשמיע את קולם, להילחם על האינטרסים שלהם כנגד שרירות הלב של השלטון. זהו תפקידו המהותי של בית המשפט מנקודת התצפית של הפילוסופיה הליברלית. ואולם, מנקודת מבטה של הפילוסופיה הביקורתית לא די בכך. על-פי טענתה, יש להכיר בעובדה כי בחברה הליברלית של ימינו מתקיימים תהליכים של צנזורה פנימית שאינם הרסניים פחות מתהליכי הצנזורה החיצונית שאותם הכרנו בעבר במשטרים ובמערכות חברתיות טוטליטריים. כעת, אומרים לנו אנשי אסכולת פרנקפורט, כדוגמת הרברט מרקוזה (Marcuse), מתבצע "דיכוי שקט"; עיקרו הפנמת הציפיות שמבצע "איש השיטה" בניסיונו לרצות את המערכת, להתחנף לאנשי כוח ושררה וכדומה.

דילמה זו עומדת יומיום לפתחם של מעצבי תוכן הקובעים את אופייה של מהדורת החדשות, את אופיו של התחקיר העיתונאי או את ערכיה של הדרמה החברתית, שאותם הם מאשרים. בעידן שבו תקשורת ההמונים נשלטת רובה ככולה על-ידי גורמי ההון, ניצב שוב חופש הדיבור בעין הסערה (ע"ע שידור ציבורי). הצורך להיענות לציפיות של רווחיות ורייטינג, ובה בשעה לרַצות את הקונזנצוס הלאומי החברתי (שתי המגמות עולות בדרך כלל בקנה אחד), מעמיד את איש התקשורת מול דילמות מוסריות שכרוכות בהן יושרה, אמינות, מקצועיות ומחויבות לאמת שאותה התחייבו לספק לקהליהם. אנשי תקשורת שאינם עומדים בעומס הרגשי והמוסרי נדחקים לפינה, או מתמסרים לציפיות הצנזוריאליות המובלעות בשיח של מעסיקיהם. היענותם מתגלמת בכך שהם מספקים בידור "מרגש" המאפיל על התמונה הביקורתית שאותה ביקשו להציג קודם לכן; הם נמנעים מלהטיח את האמת הקשה בפניהם של מנהליהם ובפניו של הציבור הרחב. אחת מן הדרכים האפשריות לצאת מן המלכוד היא לעשות שימוש ביקורתי בבידור; ליצור עמדה הנשענת על בידור אך נוהגת בו בצורה רפלקטבית, כך שהסיפור המרגש יואר בהקשר למשחק הציפיות והכוח במדיה.

 

מקורות

ארנדט, ח' [1951] 2010: יסודות הטוטליטריות, תרגום: ע' זרטל, תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד.

חינסקי, ש' 2006: "גוטר", בתוך: בירנהק, מ' (עורך), שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל, תל אביב: רמות, עמ' 388-363. 

פרויד, ז' [1900] 2007: פירוש החלום, תרגום: ר' גינצבורג, תל אביב: עם עובד.  

Bourdieu, P. 1988: L'Ontologie Politique de Martin Heidegger, Paris: Edition de Minuit.

—- 1993: "Censorship", in: Sociology in Question, London and New Delhi: Sage Publications, pp. 90-93.

 

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

Close up of mans mouth with lips stitched or sewn shut
bigstock-Sewn-Mouth-35966338.jpg

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×