פניקה

Panic

מצב פסיכולוגי שביסודו תגובת בהלה לנוכח סיטואציה מעוררת חרדה. בימינו הפניקה מצטיירת כקוד התנהגות רווח: אופן קריאה של מציאות בחברת המדיה והצריכה, מרכיב תרבותי מרכזי בפולחנים של חיי היומיום. פניקה מוקצנת נקשרת למצבים של טרור, ומהווה חלק בלתי נפרד מתמונת היומיום.

האטימולוגיה של המילה "פניקה" נגזרת משמו של האל פאן: אל היער והצאן, אל הפריון והאפוטרופוס של הרועים במיתולוגיה היוונית. פאן, בנו של הרמס, הוא יצור כלאיים. בדומה לסטיר, יש לו קרניים ורגליים של תיש. בדמותו השדונית הוא יושב בקרחת יער ומבהיל בקולותיו הרמים והמוזרים עוברי אורח, רועי צאן ונימפות חינניות שבהן חָשַׁק. בשל כך, ומשום היותו אל ארוטי, עורר האל פאן מצבים של פניקה והתרגשות חריגה. מרכיב זה בולט במיוחד על רקע שיוכו לפמליה של האל דיוניסוס – אל היין והשיכרון במיתולוגיה היוונית. בדומה לדיוניסוס, גם פאן הוא אל חריג המסמן את "האחר" ביחס לאלי האולימפוס הרציונליים. בנוסף, לאל פאן יש חלק בלתי נפרד בפניקה שמייצרים הפולחנים האורפיים (פולחנים הנקשרים לגיבור המיתולוגי אורפיאוס, שמתוכם התפתחו חגיגות הפולחן של האל דיוניסוס).

אטימולוגיה נוספת קושרת את שמו של האל פאן למילה "הכול". משמעות זו מופיעה בהמנונים ההומריים: "פאן קראוהו כי הצהיל פנים לכל רוח" (כתבי אפלטון, כרך א': 547). פאן הוא אל אוניברסלי, בעל ממד של שגב וכוללות. עם עליית הנצרות נתפס האל פאן כחלק בלתי נפרד מן הפגאניות הקדומה. באותו זמן שימש הכינוי "פאן הגדול" כסמל לעוצמתו של העולם האלילי ולשקיעתו. "מותו של פאן הגדול" הוא נושא מרכזי באמנות, בשירה ובמוזיקה. דוגמאות לכך הן הציור של ארנולד באקלין, פאן בתוך קני הסוף (1854); הפרק הראשון של הסימפוניה השלישית של גוסטב מאהלר; הקנטטה של באך – תחרות פבוס ופאן, והימנון לפאן של המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי (Shelley) ועוד.

שני ממדים אלה – הפאגניות של פאן וההיסטריה שהוא זורע סביבו – מאפיינים את הפניקה בתרבות השפע העכשווית ומגדירים אותה כהתנהגות פולחנית "דתית". ואכן, הפניקה היא אורחת קבועה ורצויה באתרים ה"קדושים" של תרבות זו. היא באה לידי ביטוי בגלים של קניות השוטפים את הקניונים, בפניקה שמלבים ה"מבצעים": מבצעי הפרסום, מבצעי המכירות, "מבצעי השידורים" המועברים בשידור חי. התוכן משתנה – ממוצר צריכה ועד ידיעה חדשותית, אולם האריזה לעולם נשארת. טעם של דחיפות, התרגשות, מלודרמטיות ובהלה כבר עומד באוויר, פניקה מוסרית משתלטת על אמצעי התקשורת, מבשרת על "הגל הבא". כשהיא מלובָּה בארוטיזציה מופגנת ובאפוקליפטיות אופנתית, הפניקה מייצרת את האקסטזה של היומיום. ריח של היסטריה חילונית עומד באוויר: "תפוס את היום, נצל את ההזדמנות שלא תחזור, קנה לפני גמר המלאי; תפוס את 'הרגעים המרגשים'" (בפסטיבל, באולימפיאדה, במלחמה וכן הלאה) – כל אלה הן סיסמאות קרב האופייניות לעידן הפניקה.

יסודה של חוויית הפניקה באווירה התרבותית של ההווה בדקדנס האופנתי, בריבוי, בעודפות ובגודש (excess), בהצגה הכפייתית ה"מרגשת" של "הדבר האמיתי" (The real thing). אף כי "הדבר האמיתי" הפך זה מכבר לאריזה מילולית רווחת המבטאת געגועים נוסטלגיים אל המקור האותנטי שאינו ניתן עוד לאיתור, ממשיכה הפניקה ללבות את תקוותם של המאמינים ולטפח את האשליה כי ניתן להשיגו. תורמת לכך החשיפה לפולחן של חברת הראווה (Debord, 1991), פולחן המבטיח גאולה ואושר לכל צליין הנוהה אחר "חלון ההזדמנויות" שמעמידה לפניו המציאות הגדושה. בהיעדר גבולות והגדרות שזכו לקונצנזוס, משתלטת הפניקה על חלק מן הריק שנוצר. אנו נידונים לפניקה של זהות ומגדר, לפניקה של הגוף המתפרק ומתחבר בתוך העולמות הביוגנטיים והווירטואליים החדשים; אנו מנהלים דיאלוג עם הפניקה של "הגוף הנגוע", הפניקה של האיידס (ע"ע הומופוביה) או הפניקה של "המתקפה הביולוגית". אנו קולטים את הפניקה של האינפורמציה השוטפת מן המרקע; אנו חווים את הפניקה של השכפול, השעתוק, הפניקה של המונה ליזה (כמקור שמשתכפל לאינסוף, כמו לדוגמה בגרסתו הדאדאיסטית, והסרקסטית של מרסל דושאן – "חם לה בתחת", אומר הכיתוב בתוך התמונה), שהיא גם הפניקה של המינה ליזה (גיבורת הרומן של אורלי קסטל-בלום [1995]): הפניקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפניקה של הקטלוג שהשתבש.

כך הופכת הפניקה לחלק משגרת היומיום – קניות, טיסות, פקקים, סטרס ועייפות כרונית "יאפית". הדרך להבנה ול"תרגול" של המציאות עוברת דרך הפניקה הטבועה כדימוי וכדפוס פעולה בתוך העולם החברתי. פרויד אמר שיסודה של הפניקה בתבנית של חרדה שאין לה אובייקט (פרויד, [1926] 2005). דפוס זה נוכל לזהות בפעילויות שמנינו: הן אמנם מציבות מטרות קש, אך האובייקט האמיתי שלהן אינו המוצר המיוחל, אלא הבולמוס וההתרגשות שב"רכישה", הארוטיזציה של האובייקט, שמאחוריה מסתתרת, מעווה את פניה, החרדה. בסופו של דבר, החרדה מתנקזת לתחושה מצטברת של היעדר שליטה (או מצדה האחר – שליטת יתר כפייתית): תגובה לערבוביה כאוטית שהיא תמיד "נזילה" ולכן מעוררת התרגשות ומועקה (ע"ע אקסטרים).

החרדה לובשת צורות שונות, למשל זו הנוצרת עקב פלישת הטכנולוגיה לגופנו ולתודעתנו, עד כי נרגיש שהגוף האנושי מחקה את המכונה (או לפחות מצוי איתה ביחסים של אינטימיות אינטראקטיבית) (ע"ע סייבורג). זוהי הפניקה שמקרינות דמויות כמו פרנקנשטיין או האנדרואידים (תעתיקי האדם) בסרט בלייד ראנר (רידלי סקוט, 1982); זו הפניקה שמשדרת "אנדריאה המצולקת" בתוכניתה היומית "האירועים הנוראים של היום" בסרטו של פדרו אלמודובר קיקה (1993). זוהי החרדה מפני האינטליגנציה המלאכותית והמחשב, או החשש מפני ההצפה בקודים מרובים מדי הדורשים פענוח  (Kroker and Cook, 1986).

כשאנו בוחנים את הפרקטיקות השונות, מתקבלים סימפטומים המאפיינים את התרבות הפוסטמודרנית: זו הפניקה בעידן של שקיעת האידאולוגיות והערכים המוסכמים, תוצר מובהק של משבר השפה ומשבר הקומוניקציה, כפי שהוא משתקף בעבודותיהם של דרידה (ע"עדקונסטרוקציה), בודריאר (ע"ע סימולקרה), דה סרטו (ע"ע אמונה) ואחרים. משבר זה מאותת על תחושה חזקה של אי-ודאות (Uncertainty) ואי-מוגדרות; משחק מתמיד בהבדלים, שהודף ודוחה את קביעת המשמעות עד אינסוף. הטקסט משמש עדות מתמדת לתהליכים של דחייה והסטה, והתוצאה האפשרית שלהם היא חרדה ופניקה. פניקה היא אפוא עדות למשבר הייצוג של מציאות, שהמסומן האמיתי שלה עשוי להיות הריק (ע"ע אי-היקבעות).

אנו רואים כי הפניקה היא מאפיין תרבותי ופסיכולוגי; היא התנהגות נרכשת ונלמדת ברוח הזמן, מצב רוח (State of mind) התואם תקופה שנעה בין אקסטזה לאבדון, המושפעת מפרסומות, מדימויים טלוויזיוניים של אסונות או מטקסים של גירוש שדים קולקטיבי סביב המדורה האלקטרונית של השבט. הפניקה עשויה להתגלגל למצבי צבירה קיצוניים יותר בעקבות אווירת הטרור שהתעוררה בשנות ה-90 והגיעה לשיאה בפיצוץ מגדלי התאומים בניו יורק בספטמבר 2001. הטרור הפך מאז לחלק בלתי נפרד מן "המצב התרבותי". הדוניזם וטרור יצרו שילוב חדש ומטריד שהציבור למד לחיות עמו.

עדות מוקדמת לכך היא האנציקלופדיה של הפניקה (Kroker, Kroker and Cook, 1989). אנציקלופדיה זו ממיינת באופן ביקורתי את מוצרי הפניקה ובה בשעה מעודדת פניקה זו עצמה. בניגוד לאנציקלופדיה הקלאסית, שעניינה מיפוי של מכלול המודלים להבנת המציאות, האנציקלופדיה של הפניקה היא "אנציקלופדיה שחורה" המציגה את ההתמכרות העקבית של התרבות לפולחנים של פניקה: מפולחן אלביס ועד ברבי-גירל; מאסונות ספקטקולריים ועד לישועות מדהימות, לטקסי הישרדות וריאליטי. אנציקלופדיה זו מבליטה את הפרגמנטרי, הכאוטי, הגדוש – מעין פרודיה שחורה על אידאל "האנציקלופדיזם" שמקורו בנאורות של המאה ה-18. אנציקלופדיה זו מדווחת על מציאות תרבותית פולחנית משוקצת, שהיא בו בזמן גם מציאות היפר-מלנכולית. התוצאה הפרדוקסלית היא "מיסוד הריק": הניסיון למיין ולקטלג את המקורות לחוסר היציבות ולאי-הנחת בתרבות ימינו. מטאפורות חזותיות שמייצגות חרדה זו נמצא באמנות של שנות השמונים והתשעים. למשל, בתערוכה על גבול דק (אוצרת: נ' גורלניק, 1998); בעבודתו של אריק פישל (Fischl) סירתו וכלבו של האיש הזקן (1981); אצל ז'יל בארבייה (Barbier) בעבודתו המאמץ (עוגב נפיחות) (1997); אצל טוני אורסלר (Oursler) בעבודה מאושר על הגג (1994); או אצל ג'ייק ודינוס צ'פמן (Jake and Dinos Chapman) בעבודה מקרטע (Shuffler) (1996). דוגמאות מפורסמות אחרות לאסתטיקה זו נמצא ביצירותיהם של ז'ורז' בטאיי (סיפור העין [1928] 1997) ושל פרדינן סלין (מסע אל קצה הלילה,[1932] 1994) או בסרטים כגון ברזיל (טרי גיליאם, 1985) ומועדון קרב (דיוויד פינצ'ר, 1999).

 

מקורות

בטאיי, ז' [1928] 1997: סיפור העין, תרגום: מ' קדישזון, תל אביב: בבל.

גורלניק, נ' (עורכת) 1998: על גבול דק, קטלוג התערוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות.

סלין, ל"פ [1932] 1994: מסע אל קצה הלילה, תרגום: א' המרמן, תל אביב: עם עובד.

פרויד, ז' [1926] 2005: עכבה, סימפטום וחרדה, תרגום: י' אור, תל אביב: רסלינג. 

קסטל-בלום, א' 1995: המינה ליזה, ירושלים: כתר. 

Debord, G. 1991: Comments on the Society of Spectacle, London: Verso.

Kroker, A. and Cook, D. 1986: The Postmodern Scene, Excremental Culture and Hyper Aesthetics, New York: St. Martin, Press.

Kroker, A., Kroker, M. and Cook D. 1989: Panic Encyclopedia: The Definitive Guide to Postmodern Scene, New York: St. Martin Press.

Virilio, P. 2007: City of Panic, tran. J. Rose, Oxford: Berg Publishers.

 

 

תאור / מקור התמונה:

Desk Panic-Button
Source:https://www.instructables.com/id/Desk-Panic-Button/

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×