פופ (תרבות ה-)

תרבות הפופ מניחה כי בימינו מוצרי התרבות שוב אינם מופנים לקהלים מצומצמים ואינם מיוצרים עוד בסדרות קטנות. קהל היעד הוא ההמון. מכאן הצורך הכלכלי לייצר מוצרים שיתקבלו על לבם של קהלים רחבים ויהפכו ל"פופולריים". הטלוויזיה המסחרית משדרת אל המון אנונימי השופט את מוצריה באמצעות הרייטינג. הפרסומת מוכרת מוצרים למיליונים; האמנות משווקת לא רק לקהל של יודעי דבר, אלא לציבור הרחב, שמוזמן לבלות "שעה פנויה" במוזיאון (ע"ע תרבות פופולרית). חרושת התרבות, שעליה מדברים אדורנו והורקהיימר (1993), היא ביטוי למציאות שכופה על היצרנים (יצרנים של מוצרי צריכה ויצרני טקסטים) לפנות לקהלים גדולים ולמכור להם מוצרים שיהיו נגישים להם. השוק (הכלכלי והתרבותי) מעודד אפוא פסי ייצור גדולים המוכרים מוצרים פופולריים לציבור הרחב (ע"ע תרבות המונים ; גבוה/נמוך). המוצרים הפופולריים אינם מופנים לקהל קטן ואליטיסטי, שוחר חידושים, אלא לקהל המונים המבקש אחר הקליט, המרגש, המשועתק והרגיל.

תרבות הפופ מזוהה עם אינטרסים מסחריים שעניינם שיווק ומכירה של מוצרי תרבות. מוזיקת הפופ, למשל, היא חלק מתעשיית המוזיקה הקלה. היא מייצגת את הקוטב הקליל, הפשוט, הבלתי מחייב של המוזיקה. זרם הפופ-ארט, לדוגמה, באמנות, משתמש באייקונים מסחריים מוכרים (קוקה קולה, מרילין מונרו) כדי לתקשר עם ההמון.

יחד עם זאת, על אף הקונוטציות הקלילות והמזלזלות לעתים, תרבות הפופ יכולה להתגלות גם כתופעה ביקורתית. דבר זה קורה אם וכאשר הפופ מתייחס, מתוך ניהיליזם אירוני, אל עצמו. בתופעה זו ניתן להבחין במוזיקת הפוסט-פאנק המצטטת, "מתוך אדישות", מנכסי צאן הברזל של הפופ. נדמה לעתים כי הפוסט-פאנק נהנה להיות חלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית וזאת מתוך העמדה האקלקטית הניהיליסטית שהוא מציג ביחס לתרבות. התוצאה מתבטאת בעמדה אופוזיציונית המתמודדת באופן נואש עם אובדן ההילה הפולחנית של האמנות – הפיכתה למוצר צריכה בדומה למוצרי צריכה ביתיים אחרים. עמדה זו אכן מאפיינת את המודעות העצמית של המוזיקה הפופולרית לנוכח אפשרויות המרד שלה בקיים.

source: unknown